<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן של כותים אסור לישא ולתת עמהן וכו' אמר שמואל (ובגלות) [ובגולה] אינו אסור אלא יום אידם בלבד. פירש רשב"ם בשם רש"י דעכשיו אין אנו צריכין שלשה ימים כיון דאנו בגולה, וגם אין לאסור אלא אותם חגות דבשבילו כגון קצח וניתל. ואפילו אותן ימים יש להתיר מטעם איבה כדלקמן [ו' ע"ב] גבי רבי יהודה נשיאה, וגם יש להתיר מטעם דכותים שבחוצה לארץ לאו ע"א הן, ורבינו תם כתב דכל מקח וממכר שרי ומתניתין מיירי בתקרובת. ומותר להלוות בריבית אפילו ביום אידם דמיצר הוא.
<h2>דף ו:</h2>
איבעיא להו נשא ונתן לפני אידם מהו, רבי יוחנן אמר אסור וריש לקיש אמר מותר. פסק רב אלפס דהלכה כריש לקיש דתניא כוותיה. ודבר שאין מתקיים מוכרין להם אבל לא קונין מהן. בספר התרומה פוסק כרבי יוחנן. לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ודווקא דקאי בתרי עיברי דנהרא. אבל נבילה שרי להושיט לישראל דכולי עלמא בדילי מיניה, אבל לא למומרים, ואסור להושיט להם יין נסך. רבי יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן, ומלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם, והלכה כרבי יהושע בן קרחה. והשתא גם מלוה בשטר נפרעין מהן לפי שהכל כמציל מידם מפני שידם תקיפא.
<h2>דף ז.</h2>
סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, איפכא הלכה כסתם. והני מילי בחד מסכתא או בכולה ניזקין למאן דאמר כולה חדא מסכתא היא. תנו רבנן לא יאמר אדם לחבירו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב, רבי יהושע בן קרחה מתיר והלכה כרבי יהושע בן קרחה. עיין פרק (ה)שואל [שבת ק"נ ע"א] ובספר התרומה. הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם אחר. בירושלמי [שבת פי"ט ה"א], תלמיד חכם שהתיר אין חבירו רשאי לאסור, ומפרש ר"י דמיירי במילתא דתליא בסברא אבל על ידי ראיות ומשניות וברייתות אמרינן פרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א] הטמאות והטהרות מחזירין בין לזכות בין לחובה. והקפידה דוקא על הנשאל ולא על השואל, עיין סוף פרק (בתרא) [ב'] דנידה [כ' ע"ב] (סימן י"א) ופרק אילו טריפות [מ"ד ע"ב] (סימן מ'). היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אם היה אחד מהן גדול מחבירו הלך אחריו ואם לא הלך אחר המחמיר, רבי יהושע בן קרחה אומר בשל דבריהם הלך אחר המיקל והלכה כרבי יהושע בן קרחה. ופירש רבינו תם דהוא הדין בכל איכא דאמרי שבתלמוד, ובקונטרס פירש בשל תור' הלך אחר המחמיר, בשל סופרי' הלך אחר האחרון. ורבינו יב"א פירש דכל איכא דאמר[י] טפל לגבי לשון ראשון, וכן רב האי גאון פסק דלישנא קמא עיקר.
<h2>דף ז:</h2>
תנו רבנן כל הפושעים שחזרו אין מקבלין אותן וכו' רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אמרו בין עשו בצינעה בין עשו בפרהסיא מקבלין מהן והלכה כאותו הזוג.
<h2>דף ח.</h2>
אם בא לומר אחר תפילתו אפי' כסדר יום הכיפורים אומר. פירש בין ברכת השלום ובין אלהי נצור, אבל בברכת שמע קולינו יכול לומר כל מה שירצה אפילו שלא מעין הברכה, ופירש רבינו תם הא דבעינן מעין הברכה בשאר ברכות הני מילי בצרכי יחיד אבל בצרכי צבור מותר, עיין פרק קמא דברכות [י"א ע"א].
תניא ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע"א בטהרה הן כיצד כותי שעשה משת' לבניו וזימן כל היהודי' שבעירו אף על פי שאוכלין ושותין משלהם מעלה עליהם כאיול אכלו מזבחי מתים.
<h2>דף י.</h2>
דילמא שבקיה לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא. פר"י מכאן משמע דאם לא כתב בשטר הכלל הגדול וכתב הפרט הקטן דכשר. מדפריך דילמא מיציאת מצרים, משמע דאם לא כתב בשטר לבריאת עולם וכתב הכלל והפרט כדין, דכשר, עיין בספר תרומה.
<h2>דף יא:</h2>
עיר שיש בה ע"א מהו לילך לשם, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור, ואם לאו מותר.
<h2>דף יב.</h2>
אמר ליה לא הלכת לצור מימך וראית ישראל וכותי ששפתו שתי קדירות על כירה אחת, ולא חשו חכמים דילמא מהדרא אפיה ישראל ואתא כותי ושדי בה נבילה. פר"י לאו דווקא מהדר אפיה אלא אפילו במפליג מעשים בכל יום שישראל הולך לשוק ומניח הקדירה אצל האש ועבדו ושפחתו בבית. ויש לומר דלא חיישינן אלא כשיש לכותי הנאה וריוח בדבר כמו הכא דילמא שדי כותי נבילה כחושה ושקיל שמינה, אבל בחנם להכשיל הישראל לא חיישינן, עיין בספר התרומה.
ישב לו קוץ בפני ע"א לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"א. נתפזרו לו מעות לא ישחה ויטלם. פרצופות המקלחים מים לא יניח פיו על פיהם וישתה מפני שנראה כמנשק לע"א. ולא יניח אדם פיו על גבי הסילון וישתה מפני סכנת עלוקה. [ע"ב] ולא ישתה אדם מן הנהרות ומן האגמים בלילה מפני סכנה שברירי.
<h2>דף יג.</h2>
הנושא ונותן ביריד של כותים דווקא כשהמכס בא כדי לקנות ממנו, תשמישי ע"א בכהאי גונא מהנה אסור, ויש מקומות שבונין בית ע"א שקיבלו הסוחרים שכל דבר שימכרו ויתנו יתנו פשיט לע"א לשם אסור, אבל ריחיים של כותים שנותנים מעות לכותים או מרחץ מותר [אבל רחיים של כומרים שנותנים מעות לכומרים או מרחץ אסור].
תניא הולכין ליריד של כותים שאין נותנים מכס, ולוקחין מהם בהמות וכו' וכותב ומעלה בערכאו' מפני שהוא כמציל מידן. ואם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם, ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, ר' יוסי אומ' אפי' מוצא ללמוד בארץ ישראל שלא מכל אדם זוכה האדם ללמוד. ומעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לציידן. הלכה כרבי יוסי. תניא אין מקדישין ומחרימין. (והשתא לא דייקי בני אדם בלישנא ודעת המקדישים) הוא לצדקה כדאמר פרק סדר תענית [כ"ד ע"א], הרי הן עליך הקדש ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל, עיין במסכת יומא [ס"ו ע"א], ובזמן הזה לא יאמר אדם אתן זה להקדש אלא לצדקה או לקהל וכן שלא לכתו' כן על ספרי', בספר החכמה.
<h2>דף יג:</h2>
אם הקדיש בהמה תיעקר, פירות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה. אף על גב דצער בעלי חיים דרבנן (משום תקלה עבדינן הכי) [ואתי דרבנן דאמרו אין מקדישין דחשו לתקלה ודחי צעב"ח דרבנן], מכאן כתב רא"ם דמותר לעשות לבכור כן בזמן הזה, התוספות אוסרים כיון דמותר כשיש בו מום. (העיקר פרק מעשר בהמה במסכת בכורו' [נ"ג ע"א] סימן כ"ו) (כתב) [פסק] רב אלפס פריק ליה בשוה פרוטה שפיר דמי כדשמואל [ערכין כ"ט ע"א] ויוליכוהו לים המלח שלם או שוחקו וזרקו לשאר נהרות, וכן יעשה כשיפדה כרם רבעי, עיין פ"ק דיום טוב [ה' ע"ב].
אילו דברים אסור למכור לכותי, איצטרובלא ובנות שוח ולבנו' ותרנגול לבן, ר' יודא אומר מוכר תרנגול לבן בין התרנגולי' ושאר כל הדברי' סתמן מותר ופירושן אסור. תרנגול למי תרנגול למי מותר למכור להן תרנגול לבן. למי תרנגול לבן אסור. מכאן דאסור למכור לכותי לבונה דמידי דתקרובת הוא וכאילו פירש לע"א וכן הגביעי' [למכור לגלח ולכומר]. בספר אבי"ה התיר בגד כותים שמזמרים בהן לע"א שקו' קרולו"ש אף על גב דודאי מזבני לע"א כיון דאית להו אחריני. וכן ספרים פסולים. וכן שעוה אסור למכור ביום איד קנדלור דכל אלה כמפרש דמי, אבל למכור שעוה בשאר הימים ולבונה לשאר כותים מותר דסתמא הוא, עיין בספר התרומה. זבן פיתא. בירושלמי [ה"ד] גריס גלוסקא משמע דפת כותים מותר, עיין בספר התרומה ולקמן [ל"ה ע"ב].
<h2>דף טו.</h2>
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים מוכרים ובכל מקום אין מוכרים להם בהמה גסה שלמים ושבורים, רבי יהודה מתיר בשבורה, בן בתירה מתיר בסוס. מאי טעמא משום שאלה ומשום שכירות או משום נסיוני ושמעה לקליה. אי משום נסיוני לא ידעה לקלה, אמר רבינו תם מהאי טעמא מותר עתה בזמן הזה אפילו בהמה טמאה דאין אנו בקיאין עתה בקלא וגם אין דרכינו לקנות להשאיל ולהשכיר.
<h2>דף טו:</h2>
תנו רבנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של (כותים) [גוים] ואין מוסרין בהמה לרוע' שלהן ואין מתייחדין עמהן ואין מתלוין עמהן ואין נותנין להן תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אין מוכרין להם כלי זיין וכו'. דבר האסור למכור לכותי אסור למכור לישראל החשוד [ט"ז ע"א] והאידנא מזבנינן לפרסאי דמגנו עלן. וכן לדידן מותר למכור להן שריונות וחרבו'. תנא בן בתירא מתיר בסוס שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת.
<h2>דף טז.</h2>
אין מוכרין להן דובים ואריות ולא כל דבר שיש בהן היזק לרבים. אין בונין עמהן בסילקי וגרדום אבל בונין עמהן בימוסיאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"א מושך ידו מהם. [י"ט ע"ב] אמר רבי אליעזר אם בנו שכרו מותר. חיה גסה הרי היא כבהמה (גסה) [דקה] לפירכוס אבל לא למכירה.
<h2>דף יז.</h2>
הרחק מעליה דרכיך זו מינות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה. משמע אפילו לוכח (עמהם) [עם הכומרים] אסור.
<h2>דף יח.</h2>
מוטב יטלנה מי שנתנה ואל יחבול בעצמו. והני מילי כשיודע בעצמו שיכול לסבול הייסורים אבל עתה בעידן גזירות מותר להרוג את עצמו שלא יבא לידי ניסיון. [ע"ב] כל המתלוצץ יסורי' באין עליו ומזונותיו מתמעטין.
<h2>דף יט:</h2>
לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. אמר רבינו תם מעכשיו שאנו עוסקים בתלמוד בבלי בלול מן הכל, ולפיכך סדרו בברכות מקרא וידבר. במשנה איזהו. תלמוד רבי ישמעאל.
<h2>דף כ.</h2>
להקדים נתינה דגר למכירה דכותי. פר"י דווקא נבילה שאין נותן בה הכותי אלא מעט אבל אדם אם יש לו דבר למכור ואין הישראל רוצה ליתן כמו הכותי ימכרנה לכותי, ואפילו לכותי יכול ליתן מתנה חנם אם היה שכינו או מכירו. [י"ט ע"ב] אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר משיקוץ. אסור לאדם לומר כמה נאה כותי זה.
<h2>דף כ:</h2>
תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי קרי בלילה. זריזות מביא לידי נקיות. נקיות מביאה לידי פרישות. פרישות מביאה לידי טהרה. טהרה מביא לידי קדושה. קדושה ליראת חטא. יראת חטא לענוה. ענוה לחסידות. ופליגא דרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולם.
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות כו'. ובחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירי' שדות דברי ר' מאיר, רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להן בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ אילו ואילו מוכרין והלכה כרבי יוסי. ובלבד שלא יעשה שכונה ואין שכונה פחותה משלשה ודוקא אסור כשישראל דר ביניהם. אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניסין בהן ע"א. פר"י איך אנו משכירין להם בתים, ואומר הרי חיים כהן דאמר בירושלמי [ה"י], מתניתין דאמר לא לבית דירה אמרו להשכיר ולא למכור אבל בחוצה לארץ דמותר להשאיל ולמכור שרי, עיין בספר התרומ'.
<h2>דף כא:</h2>
בכל מקום לא ישכיר, לא את המרחץ מפני שנקראת על שמו (וכותי) [וגוי] זה עושה [מלאכה] בשבתות וימים טובים אבל בשדהו שרי דאמרינן אריסותיה קא עביד. מכאן התיר רבי' תם קיבולת שהכותי מקבל עליו לבנו' ביתו של ישראל, ור"י חולק דלא שייך אריסות אלא בשדה. ואף רבינו תם כשבנה ביתו לא סמך על זה. והא דאמר במועד קטן [י"ב ע"א] מקבלים קיבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, (וקיימא) [וקאמר] התם, לא שנו אלא שבתות וימים טובים דאין הולכין לשם אבל בחול המועד אסור וכל שכן בחול גמור, התם מיירי באבל, עיין בספר התרומה בפרק קמא דשבת [סימן רכ"ב]. ולהשכיר ריחיים ותנור כשנוטל שכרו מן החטין שבריחיים מותר או מן הפת שבתנור אז שייך לומר אריסותיה קעביד אבל כשנוטל הכותי שכרו במעות אסו', וגם אם נעשה מלבוש של ישראל בשבת אסור ללבשו באותו שבת.
<h2>דף כב.</h2>
ישראל וכותי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לכותי טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחילה מותר, ואם באו לחשבון פירש שלא התנו מתחילה אסור לישראל לומר לכותי כמה שבתות נטלת. בספר התרומה אוסר נמי בתנור ובמרחץ דתניא בתוספתא [דמאי פ"ו הי"ג] ישראל וכותי שקיבלו מרחץ בשותפות לא יאמר ישראל לכותי טול אתה בשבת ואני בחול, ולגבי ערלה מותר לישראל לומר לכותי עמול אתה שלש שנים הראשונים וטול הפירות ואני אטרח אחרי כן ואטול הפירות, וטעמא כשהכותי טורח בשני ערלה והפירות שלו לא מיחזי כאילו מכר והחליף פירות ערלה. בספר רבינו אבי"ה ישראל וכותי שיש להם תנור בשותפות מותר לומר קודם פסח טול אתה שבוע של פסח ואני אחרי כן, וכן ישראל שרגיל לקבל ככרות בכל יום יכול לקבל תחתיהן לאחר הפסח.
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים מפני שחשודין על הרביעה, ולא תתייחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות, ולא יתייחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכות דמים. [ע"ב] מוקצה ונעבד מוקצה פירש שמסרוה (לכותיים) [לכומרים].
<h2>דף כג.</h2>
רבי פדת אמר לא קשיא הא רבי מאיר הא רבנן. פירש רבינו תם דק"ל כחכמים וכשינויא דרבי פדת וכסתם מתניתין דפרק קמא [י"ד ע"ב], מקום שנהגו למכור מוכרין דלרביעה לא חיישינן, להכי מותר להעמיד בהמה אצל כותים. פר"י הא דקאמר הכא היכא דליכא הפסד ממונו אפילו בדיעבד אסורה, היינו היכא שהאשה מסורה בידם דומיא שנחבש' אבל כהנת שנתייחד' עם הכותי באקראי בעלמא או פנויה שנתיחדה באקראי בעלמ' לא מיתסרא לכהונ' כיון דאינה מסורה בידו, עיין בס"ה.
<h2>דף כד:</h2>
פרה פחות' מבת שלש ולדה לכהן. פר"י ועכשיו בהמות שלנו נשתנו משלהן והכי אמר [חולין מ"ז ע"א] בעינוניתא דורדא.
<h2>דף כו.</h2>
בת ישראל לא תיילד לכותית מפני שמילדת בן לע"א. כותית לא תיילד בת ישראל מפני שחשודה על שפיכות דמים דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים כותית מילדת בת ישראל בזמן שאחירות עומדות על גבה אבל לא בינה ובינה. והכי נמי תניא גבי מניקה, הילכך אין להניח תינוק יחידי למיניקה כותית ואם יש נשים ישראלות בעיר איפשר שמותר מפני שרגילות לבא שם לראותם, עיין בספר התרומה. סבר רב יוסף למימר אנוקי בשכר שרי. ומסיק דאסור להניק בנה של כותית אפילו בשכר. ומיהו אם יש לישראלית רוב חלב וכואב לה מותרת להניק בנה של כותית.
תני רב [אבוהו] קמיה דרבי יוחנן הכותים ומגדלי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינים והמסורות והמומרים מורידין ולא מעלין. אבל אם הכותי במלחמה אמרינן בקידושין [ירושלמי פ"ד הי"א] טוב שבכותים וכו'. והרועה לא מעלין. אף על גב דגזלן דרבנן, אחמירו ביה רבנן טפי מגזלן דאורייתא. יש מפרשים דהכא מיירי ברועה בהמו' אחרים דאמרינן [ב"מ ה' ע"ב] אין אדם חוטא ולא לו. ורא"ם פירש, לא מעלין פירש אינו מצוה להעלות. סמי מכאן מומר ומסיק מומר לתיאבון. הוא הדין דאסור להלוות לו בריבית הואיל וריבתה התורה לכל אבידת לרבות המומר, אבל אם הוא מומר להכעיס דשביק היתירא ואכיל איסורא מין הוא ומורידין ולא מעלין וגם מותר להלוות בריבית, רא"ם וכן רבינו אבי"ה. אבל רבינו שמואל פירש דאסור משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהמומר עצמו אסור ללות בריבית. אמר מר מורידין ולא מעלין השתא אחותי אחתינן אסוקי מבעיא, לא צריכא שאם הייתה אבן על פי הבאר מכסה. ואפילו חיי שעה אין נותנין לו.
<h2>דף כז.</h2>
מתרפאין מהן ריפוי ממון ולא ריפוי נפשות ואף על פי שאמרו אין מתרפאין מהן, אבל אמר ליה סם פלוני יפה לו, סם פלוני רע לו מותר, סבר שאיל כי היכא דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתא לאורועיה נפשיה.
<h2>דף כז:</h2>
ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן. ודאי מת מתרפאין מהן. והאיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן. לא ישא אדם ויתן בין (המאיני"ם) [המינים]. ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה ומעשה בבן דמה וכו' ולא הניחו ר' ישמעאל. שאני (מאינו"ת) [מינות] דממשכא. כל מכה שמחללין עליה השבת אין מתרפאין מהן גב היד גב הרגל כמכה של חלל ומחללין עליה השבת. ואינה צריכה אומד. ומהיכן מכה של חלל מן השפה ולפנים. מכה שיש בה סכנה יכול להשמט אם ימות לומר לא גרמתי [לו], פירוש שימות. אבל אין בו סכנה ידוע שעל ידו מת מתרפאין מהן. וריבדא דכוסילתא דאסר רב יהודה פירש הקונטרס דפליג ארבי יוחנן. ונראה לרבינו תם דלא פליג דהתם איירי באדם שהוא בריא וחיישינן שמא יכאיב לו אבל הכא איירי באדם שהוא חולה ויש לחוש שמא ימות ואם כן כשיש בו סכנה דווקא אין מתרפאין אבל כשאין בו סכנה מתרפאין. (בתוספות מפורש באריכות). והא דאסור להתרפאות היינו דווקא ברופא שאינו מומחה לרבים, אבל במומחה לרבים מותר בכל עניין ולהכי אנו מקיזין מהן.
<h2>דף כח.</h2>
רבי אבהו רמא ליה יעקב (מאינא"י) [מינאה] סם אשקיה. פירש ר"י הא דאמרינן אין מתרפאין מן (המאיני"ם) [המינים] היינו כשמתרפא בשם ע"א כי ההיא דלעיל דלא הניחו רבי ישמעאל, ומפרש בירושלמי [ה"ב] שהיה רוצה לרפאותו בלחש שם ע"א. והא דאמרינן פרק כל שעה [כ"ה ע"א] בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה מיירי שאמר ליה הכותי שאין מועיל אלא בשל ע"א אבל אמר ליה הכותי תוכל להתרפאות מעצי אילן [פלוני], פירש ר"י ואינו מוצאו כי אם של ע"א מותר. ואין ללמוד מהם שום לחש, ואין להתרפאות מהן על ידי שום לחש אם לא שיודע בודאי שאין בו שם ע"א אבל על ידי תחבושת שרי להתרפאות מן (המאיני"ן) [המינים]. איכא ביניהו גב היד וגב הרגל. פירש ר"י שלא באה המכה מחמת ברזל דאי על ידי ברזל אמרינן לקמן דמחללין אפילו בלא גב היד וגב הרגל גבי פדעתא.
<h2>דף כט.</h2>
אין מסתפרין מהן. והמסתפר מן הכותי רואה במראה ואינו חושש ואפילו ברשות היחיד שרי כשרואה במראה, אבל בחנם לראות במראה אם הוא נאה אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה ושל בית רבן גמליאל התירו להם מפני שקרובים למלכות. והא דאמרינן פרק שואל [קמ"ט ע"א], אין רואין במראה מתכת בשבת היינו אשה או של בית רבן גמליאל, דלדידן אף בחול אסור.
<h2>דף כט:</h2>
אילו דברים של כותים אסורין, ואיסורן אסור הנא' היין והחומץ שהיה מתחילתו יין וחרס הדרייני. אמר רב אשי חומץ שלנו ביד כותי ויין מבושל שלנו ביד כותי לא צריך חות' בתוך חותם אי משום אינסוכי לא מינסך אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא מזייף. משמע דחומץ ויין מבושל שלנו אם נגע בו כותי אין בכך כלום. ודין בוסר עיין פרק כל הגט [ל"א ע"א]. וגם חומץ אין ידוע לנו מאימתי קרוי חומץ.
<h2>דף ל.</h2>
תנו רבנן אלונטית של כותים אסורין, אלונטית כברייתה מותרת. משום דכבר נתערב היין בתוך המקפה אינו נאסר במגע הכותי, מכאן התירו ישראל הנותן יין בתוך התבשיל ונגע בו הכותי קודם שהרתיח [אמנם יש גאונים שאוסרים אם נגע קודם שהרתיח], עיין בספר התרומה ובפרק קמא דחולין [ו' ע"א]. יין המזוג יש בו משום גלוי ואין בו משום יין נסך. רב לא שתי מיא מבי ארמלתא ולא מבי ארמאי מפני דלא זהירי מגלוי. שלשה מיני ארס הן של בחור של זקן של בינוני. ירושלמי [ה"ג] צריכין אנו למיחש מלמיתן פריטי לגו פומא. פיתתא תותי בית שיחייא. תבשילין תותי ערסא. כל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת פנים.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של כותי ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל רבי אליעזר מתיר בשתייה וחכמים אוסרים. רבי אליעזר לא חייש לזיופא והלכה כרבי אליעזר. ופרק השוכר (לקמן בגמרא דף ס"ט) האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בי כותים משום (שייכא). (פירש ר"י) [פר"י] הא דאמרינן לקמן [ל"ט ע"א] חבי"ת אסור בחותם אחד, והכא פסק כרבי אליעזר, ותירץ רבינו תם דלקמן איירי בישראל חשוד דסביר לא ידקדקו אחריו ועל כן אסור בחותם אחד. אבל הכא איירי בשולח על ידי כותי דמירתת. ועוד נראה דלא קשה דרב אדרב, דלקמן מיירי בשולח לחבירו יין ואין חוזר ורואהו מי שעשה החותם דלא מירתת והכא איירי בישראל ששולח לביתו וחוזר ורואה חותמו, לפי זה יש ליזהר שלא לשלוח יין לישראל חבירו בעיר אחרת בחותם אחד כיון שאין המשלח שעשה החותם חוזר ורואהו. ומיהו אם עשה לו כתב עם החותם שמודיע לו עניין החותם וגם מודיע לכותי ששלח לחבירו עניין החתימה מועיל בחותם אחד כאילו חוזר ורואהו. ר"י בר יהודה כתב הא דק"ל כרבי אליעזר דלא חיישא לזיופא ה"מ בימיהם דחביות שלהן היו של חרס אבל [חביות] שלנו שהן של עץ יכול לתחוב חודו של סכין ויוציא היין דרך שם ויתחוב בו קוץ למלאות הנקב והשיב רש"י דאין חילוק שהרי לא הקפיד התלמוד אלא בסתימת המגופה ושם יש חילוק בין המגופה ובין החבית וכיון דלא חיישינן להא הוא הדין בשל עץ והיכא דנתקלקל החותם יש מדמין לטהרות דאמרינן [תוספתא דטהרות פ"ח ה"ו] בהמניח כליו בחלון של אוליירין ונעל וחתם אף על פי שמצא פתח פתוח [והחותם] מקולקל (כולן) [כליו] טהורים, עיין בספר מצות קטן. היכי דמי חותם בתוך חותם אגנא אפומא דחביתא ומיהדק הוי חותם בתוך חותם שריקה וחתימה הוי חותם בתוך חותם. מכאן משמע דאין צריך לכתוב אותיות בחותם דשריקא הוי חותם. נוד בדיסקיה ופיה למטה הוי חותם בתוך חותם, (פירוש) [פי] השק למטה ושוליו למעלה נגד פי הנוד.
<h2>דף לא:</h2>
מפני מה אסרו שכר של כותים אמר רמי בר חמא משום חתנות. כתב רבינו אבי"ה בשם ספר הישר דשכר שלנו אין בו משום חתנות ולא משום בישולי כותים ואפילו מושחין היורה בשומן חזיר נותן טעם לפגם הוא ובטל, ובספר התרומה אסר גם שכר שלנו, דאין חילוק בין שכר תמרים לשל תבואה. ואם נתאכסן ישראל בבית כותי מותר ואם הלך באקראי בבית הכותי ונתן לו לשתות מותר לשתות משום איבה, ודבש ושאר משקין יש גאונים המתירים ויש אוסרים. רב פפא מפקי ליה לבבא דחנותא ושתי רב ששת מייתי ליה לביתיה ותרוייהו משום חתנות.
<h2>דף לב.</h2>
אמר רב פפא האי חלא דשיכרא דארמאי אסור דמערבי ביה דורדיא דחמרא פירוש שמרים של יין נסך. אמר רב אשי ומאוצר שרי דאי איתא דמערבי ביה מיסרא סרי. וצריך לדרוש ולחקור, שכר ומשקה דבש שעושין הכותים אם מערבין בו שמרים ובמקום שמוכרים דבש ומי תותין יקרים יותר מן היין ומביאו לבית ישראל איכא למיחש שמא עירב בו, אבל אם יראנו מושך מחבית ליכא למיחש, וכן משמע סוף פירקין [מ' ע"ב]. יין תפוחים מן האוצר מותר, בקטלוזא אסור. ומיירי שאותו יין תפוחים היה יקר מן היין. אף על פי שהכותי נתן שכר ודבש בחביות של כותי שהיה בו יין נסך אין לאוסרו, דהא שרינן קנקנים שלהן למירמא ביה שיכרא. התם ליתא לאיסורא בעיניה. מכאן נראה להתיר קדירות הבלועים מבשר בחלב, דמותר לתת בהן דבר יבש כגון אגוזים ותפוחים, אבל דבר לח לא, וכן הבלועים מחמץ בפסח.
<h2>דף לב:</h2>
ועורות לבובין כל שקרוע כנגד הלב יש עליו קורט דם אסור, אין עליו קורט דם מותר, לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימר מלח העברתו. רבי שמעון בן גמליאל אמר בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר, והלכה כרבי שמעון בן גמליאל. בשר הנכנס לע"א מותר והיוצא אסור.
<h2>דף לג.</h2>
כותי ההולך לתרפות בהליכה אסור בחזרה מותר. ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר בחזרה אסור. ישראל מומר בין בהליכה בין בחזרה אסור. מסקינן לקמן [ס"ד ע"א] דמי ע"א של כותי מותרת, ואם כן מותר להלוות לכותים אפילו אם פורעים דמי ע"א רק שלא יאמר בפירוש המתן עד שימכרו ע"א. נודות הכותים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורה ואיסורן איסור הנאה וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. פירש ר"י דמיירי דליכא ששים וטעמא דרבנן דלא החמירו כל כך בפליטת הכלי כיון דבלוע הוא בתוכו. עדי טייעא אנס זיקי מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא אמר רבי ירמיה כך הורה רבי אמי הלכה למעשה ממלאו מים שלשה ימים ומערן מעת לעת אחד שלנו ואחד שלהם אחד נודות ואחד קנקנים. כתב רבינו אבי"ה דמי העירוי אסור בשתיה ולשומן בתבשיל. הלוקח קנקנים מן הכותים, חדשים מותרים ישנים אף על פי שאינם מזופפים אסורים. פירש הקונטרס חדשים שלא נתן בהן יין כלל, אבל נתן בהן יין [אפילו פעם אחת כיון שהיו] של (חד) [חרס] שבלעי [טובא] טפי מנודות [הלכך אפילו בפעם אחת ואפילו בלא זפת אסורה], משמע אפילו אין מכניסו לקיום שרי בשיכשוך בעלמא. ישנים נותן לתוכו ציר ומורייס והציר שורף היין, ואחר כך מותר לתת לתוכו יין ודווקא ציר ומורייס אבל שאר משקין לא. האי כותי דשדא חמרא לבי מילחא דישראל שרי. פירש הקונטריס שזרק יין לכלי מלא מלחא, ואינו נראה לרבינו תם אלא מפרש שמשליך יין בשעת עשיית המלח והיין נשרף והוי כזורק מים לטיט, והשתא רגילין להשליך דם במלח במקום שריפתו כדי ללבנו, ומותר מהאי טעמא, דהילכתא כרב פפא דשרי, ואפילו לאתקפתא דרב אשי יש להתיר דלא דמי לחמרא בי מילחא דהתם היינו לפי שנותנין בו יין הרבה אבל דם נותנין בו מעט ונשרף לגמרי, וכמו כן אמר רבינו תם דיו שעושים הכותיים מיין מותר דהוי כזורק לטיט. ודיו צלול שמבשלין אותו ביין נראה לר"י לאסור ואף לפירוש רבינו תם דסתם יינן מותר בהנאה, מכל מקום לפעמים נותן הקולמוס לתוך פיו דהוי ליה שתייה. מזופפין אסור. פירוש אפילו הן חדשים, ולפי זה קנ"ש וישט"ש אסור לקנותו מכותים אפילו חדשים. מיהו אמר רבינו תם, דווקא בימיהן שהיו רגילין לתת לתוכו יין בשעת הזפיתה אז יש לחוש שמא נתן לתוכו גם אחר הזפיתה ולא יהא ניכר שכבר נאדמו מתחילה, אבל השתא אם נתן בו יין הוא ניכר, ואם ראה אותן [חדשים] מותרין, (כפול לקמן [ע"ד ע"ב] סימן ע"א).
<h2>דף לג:</h2>
קנקנים של כותים שהחזירו לכבשן האש ורפי זפתו מותר. קינסא הילכתא כמאן דאסר. ואמר ר"י אם חם כל כך שאינו יכול ליגע מבחוץ חשוב כמו הגעלה ומותר, [או] אם עירה בהם מים רותחין, פירוש מכניסו לקיום היינו שלשה ימים, ולכך מערם שלשה ימים. דבר שאין מכניס לקיים משכשכן במים ומותרים. כסי רב אשי שרי (רב אסי) אסר, והילכתא פעם ראשונה ושנייה אסור. פירש הקונטרס, אם שתה בהן (וכותי) [גוי] אם ניתן בהם הישראל שני פעמים מים ואחר כך נתן בהם יין ונגע בו הכותי אסור הכלי וצריך הגעלה או עירוי (שלישית) [שלשה פ'] מותרת, ואם נתן בו ישראל שלשה פעמים מים ואחר כך נותן בו יין ונגע בו הכותי אז ודאי אין צריך שיכשוך, ורבינו תם פירש כסי שנתן בהן יין אין צריכין אלא שיכשוך בעלמא דאין מכניסו לקיום. והכי פירושו אם הדיחו פעם ראשונה ושנייה אחר ששתה בו הכותי אסור, אבל בשלשה הדחות מותר, וכן מצינו בזבחים פרק התערובת, עיין בזבחים [ע"ט ע"ב] בסימן י"ג. ודוקא כלי חרס אבל של עץ לא בלע כל כך, וסגי בהדחה פעם אחת, אבל של זכוכית צריך להדיחו שלשה פעמים כשל חרס. מאני דקוניא חיוורי ואוכמי שרי ירוקי אסור משום דמצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי והני מילי לעניין יין נסך דתשמישו על ידי צונן אבל לעניין חמץ בפסח לא דתשמישיה על ידי חמין. מאני דקוניא פירש הקונטרס פלומי"ר בלע"ז, אבל רבינו תם פירש דפלומיר מותר בהדחה דהוי ליה כלי מתכת וקוניא דהכא איירי בהיתוך זכוכית, מכאן פסק הרבי יחיאל דהני כוסות של זכוכית ששתה בהן כל השנה אסורים בפסח אפי' על ידי עירוי דהוי ככלי חרס, ורבינו אבי"ה כתב בסימן תס"ד דכלי זכוכית שיע ולא בלע, וראיה מאבות דרבי נתן [עי' פמ"א ה"ו] כלי חרס בולע ומפליט ומשמר מה שבתוכו מה שאין כן בכלי זכוכית.
<h2>דף לד.</h2>
מתענין לשעות פירש הקונטרס כגון שהתענה עד חצי היום שלא לשם תענית ואחר כך אמר הריני מקבל תענית עד הלילה ומתפלל ענינו, וק' דאי לא קבל עליו להתענות מבעוד יום דמי למפוח מלא זיקא, ומפרש ר"י דקבל מבערב להתענות עד חצי היום ולמחר נמלך והשלים, עיין מסכת תענית [י"א ע"ב] ומסכת ברכות. האי דורדיא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי. פירוש שמרים, מכאן היה מתיר רבינו אפרים מקומו' שהכותים מיבשין שמרי יין בתנור ונותנים אותם בעיסה כדי להחמיץ, ורבינו תם גער בו דלא נקרא דורדיא אלא היכא שנתן בו מים ואם נתנו בעיסה אסורה דלטעמא עבידא ואפילו באלף לא בטל. וכתוב בספר החכמה, בזמן הזה שיש מתקני לחם משמרי היין בבציר ואי איפשר שלא יתקן כותי אחד בשמרי שכר מותר אפילו לרבינו תם, כדאמרינן פרק שני דכתובות [כ"ז ע"א] אם יש שם מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן, וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא ביין נסך תלינן, כדאמרינן פרק השוכר [ע' ע"ב] אימור מגבא דחמרא קלטינהו.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא ארבא דמורייס דאתי לנמילא דעכו, אותיב רבי אבא דמן עכו לנטורי בהדה. עד האידנא למאי ניחוש אי משום דמערבי ביה חמרא קוסתא דמורייסא בלומא קוסתא דחמרא בארבע. מכאן מוכיחין כל משקים שהיין יקרים יותר אין לחוש והיכא שהן יקרים מן היין לא ישתה אלא אם כן רואהו מושך מן החבית.
<h2>דף לה.</h2>
מפני מה אסרו גבינות הכותים מפני שמעמידין אותן בקיבת נבילה ואלו דברים של כותי' אסורין ואין איסורן איסור הנאה, חלב שחלבו כותי ואין ישראל רואהו והפת. רבי יהושע בן לוי אמר משום ניקור. אמר רבינו תם דהלכה כרבי יהושע בן לוי דאמר משום גלוי, לפי זה לא מצינו עכשיו לאסור גבינות של כותים, וליכא למימר משום דבר שבמניין, דהא שותין אנו מים מגולין, ואומר ר"י אף בארץ פרוונצ"א ולומברדיא"ה שאין מעמידין אותה לא בקיבה ולא בעור הקיבה אלא בעשבים אם יתירו אותם שם יש לחוש שיתירו נמי במקומות דנחשים מצויין, דטעמא דגילוי אינו ידוע, עיין ספר מצות קטן. כתב רבינו אבי"ה מעשה שאירע שהעמידו גבינות בחלא דשיכרא ואסר אותם רבינו אב"ן להשהותם בפסח, וכן כתב בספר מיימוני המעמיד גבינות בשרף עצי ערלה או בתקרובת ע"א או בחומץ יין של כותים אסור בהנאה שהאסור הוא המעמיד את הגבינה.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רבי יוחנן פת לא התירו בבית דין, אלא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידיו אמר אין כאן פלטר, כסבורים העם לומר פלטר כותי והוא לא אמר אלא פלטר ישראל ואפילו למאן דאמר פלטר כותי אמרינן [הני מילי] בשדה אבל בעיר לא. ירושלמי [ה"ח] במקום שאין פת ישראל מצויין נמנו עליו והתירוהו מפני חיי נפש, פר"י דסומכין העולם על הירושלמי בפרק כל שעה [ה"ב] דקאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, הא באכילה אסור הדין דתימא במקום שלא נהגו לאכול פת כותים אבל במקום שנהגו לאכול מותר באכילה. וכתב הרמז"ל הא דמותר פת של כותים הני מילי פת של כותים, אבל פת ישראל שאפו כותי ולא חיתה ישראל בגחלים אסור ואפילו לזבוני לכותים דילמא אתי לזבוני לישראל אם לא יחתוך אותו לחתיכות. בירושלמי דמסכת שבת [פ"א ה"ג], כל אדם יזהר מפת כותים מראש השנה עד מוצאי יום הכיפורים. רבינו שמחה התיר לאכול פת של כותים למי שמהלך בדרך וראייתו מדתנן מאכילין את העניים דמאי ואכסניא דמאי, וכתב רבינו אבי"ה בפרק כיצד מברכין אחד הנזהר מפת של כותים ויש אצלו על השולחן ישראל שאינו נזהר ויש לו פת יפה על השלחן, ואמרינן בירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך, וכיון דמותר לבצוע עליו מותר לאכול בכל הסעודה דאינו כבוד שמים שיבצע ואחר כך יחדל. [ל"ו ע"א] ושמן של כותי דרש רבי שמלאי רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על שמן של כותים והתירו.
<h2>דף לח.</h2>
השלקות והכבשים שדרכו לתת לתוכם יין וחומץ אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי כותים בסורא מתנו כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בישולי כותים איכא בינייהו דגים קטנים ודייסא. פסק רבינו תם כלישנא בתרא ורבינו אבי"ה כלישנא קמא. פסק רבינו חננאל כתרוייהו לחומרא. פר"ת בישולי כותים לא שנא בישלם כותי בביתו ל"ש בישלם בבית ישראל, ודלא כיש מתירין בבית ישראל אפילו בישלן כותי לבדו דלא שייך חתנות.
דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי כותים ואם צלאן כותי סומך עליהן משום עירוב דתבשילין. ואי עבדינהו כותי כסא דהרסנא אסיר. פשיטא (מאן דאמר) [מהו דתימא] הרסנא עיקר קא משמע לן קימחא עיקר. כותי שהצית האגם כל החגבים אסורין (דלא ידיע הי טהו' והי טמא אבל) לא משום בישולי כותי' דהא אמר לגלויי אגם בעי כדאמרינן (ואי) [גוי] דחריך רישא שרי למיכל משום דאמ' לעבורי שיער קא מכוין. מניח ישראל בשר על גבי גחלים וכותי מהפך בו עד שיבא מבית הכנסת ואינו חושש. שופתת אשה קדירה על גבי כירה וכותית מגיסה בו עד שתצא מבית המרחץ או עד שתבא מן השוק ואינה חוששת.
<h2>דף לח:</h2>
ואתא ישראל וחתה בגחלים ואפי' (לא) היתה כמאכל בן דרוסאי [וממורי רבי מרדכי שמעתי שצריך לחתות הישראל קודם שיהי' כמאכל בן דרוסאי, אבל] (ו) בספר (התרומה) [המצות] מתירין אפי' היתה כמאכל בן דרוסאי דלא אסרו אלא גמרו ותחילתו ביד כותי. ומה שנהגו לזרוק קיסם פלוגתא דבני בבל ובני א"י, ואנן גרירינן בתר בני בבל דשרו, ואם [נ]אפה [פת] ישראל בתנור (כותי) [גוי] בלא חיתוי ישראל כל זמן שהפת צריך לתנור ומשביח באפייתו מועיל חיתוי, וכן תבשיל, וכן נהגו ואף כי יש מחמירין.
דג מלוח וביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר אמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכה כרבי יוחנן דאסר. יש גאונים דפוסקין בדג מלוח כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו רבים, ובביצה כרבי יוחנן. דג מלוח פי' בקונטר' שמלחו כותי, ופליגי אי חשוב כרותח דצלי, ואין נראה, דהא אמרינן לעיל [ל"ה ע"ב] הכבשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ תיפוק לי דכבוש הרי הוא כמבושל, אלא על כרחך לא גזרו אלא בישולי כותים ולא כבוש או מלוח, ופי' הגאונים, דג מלוח שמלחו כותי או ישראל ובישלו כותי פליגי, דמליחתו אין אוסרתו אך בישולו אי נימא כיון דכבר נמלחו תו לא אסר להו בישולו ומיירי בגדולים דאי בקטנים הא אמרינן לעיל דגים קטנים מלוחים [אין בהם משום בישולי גוים] או ביני"א והרינג"ש וכיוצא בהן מותרין אף על פי שמלחו [גוי] רק שלא נמלחו עם דגים טמאים וספק מותר דציר דגי' מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא והיכא דרואין אותן שוכבין אצל דגים טמאין מלוחין, אסורין.
וכוספן של כותים שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מותר דנותן טעם לפגם מותר. דסתם כליהן של כותים אינו בן יומן וכן הלכה, והוא הדין סתם כליהן של ישראל היכא דאינו יודע שהוא בן יומא, פירש ר"י כשמוליכין סכינים להשחזה או קדירות לתקנם, צריך ישראל לעמוד שם או צריך להגעילו אם שהה בבית כותי שעה גדולה, אבל לפי שעה לא, ועבדים ושפחות בבית ישראל לא ימסרו להם סכינים בשעה שהוליכן אנה ואנה אלא יניחו בבית ישראל, וכן לא יניחו קדירות וקערות בבית כותי. יש גאונים שכתבו דכלי חרס אינו נותן טעם לפגם ולעולם נותן לשבח וראיה מאבות דרבי נתן [פמ"א ה"ו] דאמר כלי חרס אינו מבאיש מה שבתוכו. ואין נראה דסתם קדירות שבתלמוד הם של כלי חרס, אלא הכי פירושו אינו מבאיש ולא נעשה מה שבתוכו [מר] כמו בכלי מתכת אבל מה שנבלע בתוכו אינו נותן טעם לשבח. ושיעור נותן טעם לפגם פירש רבינו תם והרבה גאונים, לינה. וראיה מדאמרי' בכמה דוכתין תעובר צורתו, ובספר התרומה ובספר המצות כתבו דשיעורו מעת לעת, וכן כתבו קדירות של כותי שאינה בת יומא והוחמו בו חמין או נתבשל בה התבשיל מותר. אכן הקדירה נעשית בת יומא שאם נתבשל בה תבשיל של היתר תוך מעת לעת של התבשיל האחרון אסור. אבל קדירה של בשר בת יומא והוחמו בו חמין אין מחשבין מעת לעת אלא מן התבשיל של בשר הראשון ולא מן החמין, עיין בספר המצות קטן.
<h2>דף לט.</h2>
אמר אביי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור. וקורט של חלתית דאפסקי ליה בסכיניה ואף על גב דנותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחלתיתא מחליא ליה ומשוי ליה לשבח. וכן כל כיוצא בו כגון צנון ובצלים ושומין. ויש גאונים שכתבו דאינגב"ר שחתכו כותים בסכיניהם אין לאכול. תנו רבנן אשת חבר הרי היא כחבר, חבר שמת בתו ואשתו בחזקתן עד שיחשדו וכו'. אמר רב חבי"ת אסורין בחותם אחד ח'תיכת ב'שר י'ין ת'כלת. חמפ"ג מותר בחותם אחד ח'לב מ'ורייס פ'ת ג'בינה. [ע"ב] תנו רבנן אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה י'ין מ'ורייס ח'תיכת דג שאין בו סימן, מ'לח סלקונדרית ח'לתית ג'בינה. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר לאכול משל בעל הבית.
<h2>דף לט:</h2>
ואילו מותרין באכילה חלב שחלבו כותי וישראל רואהו תניא יושב ישראל בצד עדרו של כותי וכותי חולב ומביא לו ואינו חושש. ומיירי דאיכא דבר טמא בעדרו ואי קאי חזי ליה ואי יתיב לא חזי ליה. דבש למאי ניחוש אי משום איערובי מיסרא סרי, אי משום בישולי כותים נאכל כמו שהוא חי, אי משום גיעולי כותים נותן טעם לפגם מותר. הכא נמי משמע דסתם כלי כותים אינו בני יומא. מיהו מכאן אין כל כך ראיה דאפילו היה בעין לא היה משביח. ופירות של כותים שכובשין אותן במחבת להסיר השעוה לפעמים יש (להן) [בהן] דבורים מתים ואיברי דבורים [מ"מ] מותר דנבילה סרוחה מעיקרא היא, רק שיסיר הדבורים והאברים אשר יראה.
אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. ולא פריך למה לי ישראל יושב בצד עדרו אלא פריך פשיטא דביושב סגי, מכאן הוכיחו הגאונים שצריך ישראל להיות בתחילת החליבה פן ישים הכותי חלב טמא בכלי. כתוב בתשובה בני בבל מתירים חמאה כל כותים דאין לחוש לחלב טמא, [דכשם] דאינו עומד [לגבינות כך אינו עומד] להקפות [לחמאה]. ובצרפת אוכלין אותם על פי רבינו תם. והיכא שראו בו נסיובי מודה רבינו תם דאסור, וגם מודה רבינו תם אם חלבו לצורך אכילה חלב, נאסר משום חלב שחלבו כותי ואין ישראל רואהו, אבל משום בישולי כותים אין לחוש דנאכל כמו שהוא חי.
<h2>דף מ.</h2>
וטריתא שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר. קירבי דגים ומעי דגים אין נקנין אלא מן המומחה אין שם מומחה עד שיאמר אני מלחתים. תנו רבנן כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כל שכדורות וגלגלת ראש אחד כד וראש אחד חד טהורים. חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ טהורים. חלמון וחלבון מעורבים זה בזה טמאה. פירש רבינו תם מדלא משני הכא סימנים לאו דאוריית' ש"מ דסימני דגים דאורייתא ועל זה אנו סומכים להתיר בורבוטים אף על פי שאין אנו רואין בו קשקשים כי משירין בשעה שעולה מן המים. ור"י פי' אפי' אי סמנים לאו דאורייתא צריך לשנויי כשנימוחו, דאי הוה בעין והוה אמר של דג פלוני טהור סמכינן עליה, עיין פרק אילו טריפות [ס"ד ע"א] וספר התרומה.
<h2>דף מ:</h2>
וחגבים מן הכלים אסור, מן האוצר, ומן ההפתק מותרין, מיירי בכבושים ולא שלוקין דאי שלוקין, אסורין משום בישולי כותים. וכן יין תפוחים הבא מן האוצר ומן ההפתק מותרין. רבי שתה (יין תפוחים של כותים) ונתרפא אמר ברוך שנתן עולמו לשומרים.
כל הצלמים אסורין וכו'. וחכמים אומרים אין אסור אלא כל שיש בידו מקל וכו'. רשב"ג אומר כל שיש בידו כל דבר באינדרוטו' של מלכים שנינו ובעומדים על פתח המדינה. [מ"א ע"א] אמר רבה מחלוקת בשל כרכים אבל בשל כפרים דברי הכל אסורין דלמיפלחינהו עבדינהו.
<h2>דף מא.</h2>
המוצא שברי צלמים הרי אילו מותרין, מצא תבנית יד או תבנית רגל אסורין מפני שכיוצא בזה נעבד. [ע"ב] אתמר ע"א שנשתברה מאליה רבי יוחנן אמר אסורה וריש לקיש אמר מותרת והילכתא כרבי יוחנן.
<h2>דף מב:</h2>
אפרוחים שקיננו בעצי אשירה ואינם צריכין לאמן מותרין. המוצא כלים ועליה צורת חמה או צורת לבנה או צורת דרקון יוליכם לים המלח רשב"ג אמר של מכובדים אסורים של מבוזים מותרים [מ"ג ע"ב] מכובדים שעל השירים ועל הנזמים ועל הטבעות. מבוזים על היורות וקומקמיסין ועל (הספסלים) [הספלים] ועל הסדינים ועל המטפחות. רבי יוסי אומר שוחק (וזורק) [וזורה] לרוח או מטיל לים אמרו לו אף היא נעשית זבל.
<h2>דף מג.</h2>
תנו רבנן איזהו צורת דרקון רשב"ג אומר כל שיש לו ציצין בין פרקיו, רשב"א אמר בין פירקי צואריו והלכ' כרשב"א. אמר רבי יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך אחר ר' אלעזר הקפר ומצאתי טבעת ועליה צורת דרקון ומצא כותי קטן ולא אמר כלום, מצא כותי גדול אמר לו בטלה ולא ביטלו, סטרו ובטלה. שמע מינה תלת ש"מ כותי מבטל ע"א שלו ושל חבירו, וש"מ נכרי מבטל ע"א בעל כרחו, וש"מ יודע בטיב ע"א ושמשיה מבטל ושאין יודע אין מבטל. כתב רבנו אבי"ה היכא דאניס כי הכא לא ביטל עד שיעשה [מעשה] בגופה כי ההיא, אבל היכא דלא אניס פוסל הכותי ע"א באמירה או במחשבה דהא תנן [לקמן נ"ג ע"ב] ע"א שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותר' בשעת מלחמ' אסורה.
<h2>דף מג:</h2>
תנן התם צורות דמות לבנות היה לר"ג בעלייתו, ומי שרי והכתיב [שמות כ'] לא תעשון אתי כדמות שמשיי חמה ולבנה כוכבים ומזלות. להתלמד שאני תניא אידך לא תעשון אתי כדמות שמשיי כגון חיות ושרפים ואופנים ומלאכי השרת. תניא כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם. שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו. פר"י הא דאינו אסור משום דאמירה לכותי שבות כדאי' פ' השוכר את הפועלים [צ' ע"א] גבי חסום פרה. משום דהכא עשו לו מעצמו, א"נ משום מצוה שאני. ובלבנ' וכוכבים אין חילוק בין בולטות ושוקעות, אבל בשאר חותמות דוקא בבולטות אסורות, והא דרב יהודה דאחרים עשו לו ואמר ליה סמי עיניה דדין, שאני רב יהודה דחות' בולט הוה. מכאן רוצין להחמיר שלא להחתים [גוי] חותם שיש בו צורת אדם משום דהצורה בולטת, אף על גב דאחרים עשו לו, מכל מקום אסור ואינו מתיר אלא כשהכותי מביא לו בעצמו. וכן לא יחגור אדם רצועות שיש בו צורת אדם. אמנם (כי האי גוונא) [בה"ג] מתיר שמעמיד ההיא דרב יהודה בצורת דרקון, אבל שאר צורות שרו באחרים עשו לו, ולכך מותרות צורות על המחזורים אף על גב דבולטין. מיהו [לעשות] פרצוף אדם הבולט אסור, אבל פרצוף אדם שצובעין בסדיני' ובצבעים ורקמה מותר שאין פרצוף שלו שלם עד כאן מפרישות הרבי פרץ ז"ל. כתב רבינו אפרים מרעגנשפורק לרבינו יואל הלוי על צורת העופות וסוסים ששאלת, אינו דומה לטבעת שיש עליה חותם שהוא דמות פרצוף אדם או הוא דמות חמה ולבנה ודרקון שעובדי' להם וצורת דרקון הוא נחש בריח ושמו תלי הגדול ומושל במזלות, ומשום הכי חשיב ליה בהדי חמה ולבנה אבל צורת עופות אין עובדין להן, ותניא כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם ומוקי לה במוצא ודווקא לרבי יהודה אבל לרבנן אפילו פרצוף אדם מותרת במוצאה. ורבי אליקים חמיו (ורבינו אב"ן) [של ראב"ן] פירש הא דתנן כל הפרצופין מותרין חוץ משל אדם היינו בעשה כדמשני אביי ולאו דווקא, דהאו הדין צורת חמה ולבנה ודרקון הם בכלל האיסור, ובמכלתין [יתרו פרשה ו'] אוסר לעשות אפילו פרצוף בהמה וצפור וחגבים. ועל פי הראיות האלה צוה להסיר צורת אריות ונחשים שציירו בבית הכנסת בקולוני"א. והמיימוני כתב אין איסור לצור אלא צורת אדם בלבד, והוא שתהא הצורה בולטת ואם צר לוקה, ואם הייתה הצורה משוקעת או בסמנים מותרת, וכן אסור לצור צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות ומלאכים ואפילו על הלוח. צורת הבהמה ושאר נפש, צורות האילנות והדשאים מותרת אפילו בולטת, עיין פרק שני (הר"ח) [דר"ה] [כ"ד ע"ב] ובחזקת הבתים [נ"ד ע"א].
<h2>דף מד:</h2>
שאל פרוקלוס את רבי שמעון בן גמליאל בעכו, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרוטי אמר ליה אין משיבין במרחץ כשיצא אמר לו היא באתה בגבולי(ן) אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפורטי אלא אומרים נעשה אפרוטי נוי למרחץ. היכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא ובית המרחץ וכי תימא בלשון חול קאמר ליה והאמר אביי דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש דברים של קודש אסור לאומרן בלשון חול כו'.
<h2>דף מה.</h2>
הכותים העובדין את ההרים והגבעות, הן מותרין ומה שעליהם אסור, ומפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת יד אדם. [מ"ח ע"א] איזה אשירה כל שתחתיו ע"א.
<h2>דף מז.</h2>
מי שהיה כותלו סמוך לע"א ונפל, אסור לבנותו, כיצד יעשה כונס לתוך שלו ארבע אמות ובונה.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצל האשרה ואם ישב טהור. לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא. היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה וישב בצלה טהור. זורעים ירקו' בימות הגשמים רבי יוסי אמר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליה. וסבר רבי יוסי זה וזה גורם אסור והתניא רבי יוסי אומר נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה ואין מרכיבין פרגיות של ערלה. ומודה רבי יוסי שאם נטע להבריך (והרכיב) [והבריך] מותר, זה וזה גורם מותר, עיין פ' אילו טריפות [נ"ח ע"א].
<h2>דף מט:</h2>
נטל ממנה עצים אסורה בהנאה וכו'. אפה בה את הפת אסורה. נתערבה באחרות ואחרות באחרות כולה אסורה בהנאה. ר' אליעזר אומר יוליך הנא' לים המלח. והלכה כר' אליעזר דאמר אם נתערבה יוליך הנאה לים המלח. [נראה ד]ר' אליעזר פליג דווקא ע"י תערובת אבל בעיניה מודה ר' אליעזר דלא מהני פדיון, והא דפסקינן הכא כר' אליעזר היינו דמהני פדיון אפילו לגורם אחד אבל לזה וזה גורם מותר אפי' בלא פדיון כר' יוסי דלעיל. ההוא גברא דערבא ליה חמרא אמר ליה שקול ארבע זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ואידך שרי בהנאה. ודווקא סתם יינן דמדרבנן הוא, שרי בכי האי גוונא אבל באיסורי הנאה [מדאורייתא] לא שרינן בדבר לח כמו יין ביין אלא חבית בחבית, כדאי' פרק בתרא [ע"ד ע"א].
אתמר ע"ז שנשתברה אמר רב צריך לבטל כל קיסם וקיסם. פסק רשב"ם כיון דשרינן בחביתא דאיסור שנתערבה יוליך הנאה לים המלח ומישתרי אידך ה"ה לחמץ בפסח שנתערב יוליך הנאה לים המלח ומותרת ליהנות ולא באכילה, ורבינו יעב"ץ פסק לאיסור דדמי ליין ביין, עיין פרק כל שעה [כ"ז ע"א] ופרק הערל [פ"א ע"ב].
<h2>דף נ.</h2>
אפילו בצורתה דזוזא לא מיסתכלי. ואם תאמר מן התורה הוא, בפרק שואל [קמ"ט ע"א], אל תפנו אל האלילים, ויש לומר דההיא מיירי בדיוקנא של ע"א, ור"ח גורס לעיל [מ"ג ע"ב] שעל המבוזין מותרין כגון שעל המטבעות.
רבי ישמעאל אומר שלש אבנים זו בצד זו וכו' מצא בראשו מעות כסות וכלי' פרכלי ענבים ועטרות שבלים יינות שמנים וסלתות וכל שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור. תקרובת ע"ז אינה בטלה עולמית חוץ לקלקלין (פי' קלעים) דבר של נוי אסור דבר שאינו של נוי מותר בעינן כעין פני'. אם כן הני נרות של שעוה שמדליקין לפני ע"א לאחר שכיבן (הכותי) [הגלח] מותרין דאי חשיבי תקרובת לא הוי כעין פנים ואי חשיבי ע"א סגי להו בביטול. וכיון שכיבן הכותי אין לך ביטול גדול מזה, וחתיכות של שעוה כל שכן דמותרין, וככרות שנותנים לכותים מותרין דלא הוי תקרובת אלא נותנים אותם לכותי' וכן הני מלבושים של כותים דאין עושין לנוי ע"א אלא לנוי כותים. ואותם גביעים ומחתות משמשי ע"א הן וצריכין ביטול, ורבינו אבי"ה כתב דנרות של שעוה של ע"א אסורין למצוה כגון לנר שבת ולנר בית הכנסת, כדאמרי' פרק כל הצלמים [מ"ז ע"א] המשתחוה לדקל שנטעו ולבסוף עבדו מהו ועלתה בתיקו. ופסק רא"ם שישראל צריך ליזהר שלא יקח במשכון גביעי' ומחתות ומעילי' וקרמים המצויירים שפורסים לפני ע"א. ורבינו אבי"ה כתב בשם רבינו גרשם להיתר על בגדי כותים משום דלובשין אותם להתנאות לפני המלכים.
<h2>דף נא:</h2>
ע"א שיש לה גינה או מרחץ נהנה ממנה שלא בטובת הנאה ואין נהנין ממנה בטובה. אמר אביי [בטובה] בטובת (כותים) [כומרים, שלא בטובה] שלא בטובת (כותים) [כומרים] לאפוקי טובת עובדיה דשרי. כתב רבינו אבי"ה הא דאין נהנין מהן בטובה היינו שלא היו לכותים זה הריוח אלא על ידי זה אבל מה שאנו נותנין להן (מקרקעותיהן) [מקרקעותינו] ולקנות מהן פירות מגנותיהן מותר דאם לא יקנה ישראל יקנה כותי. רבינו תם התיר לאפות בתנורים שלהם מפני דרחוקים מע"א דמהנה אינו אסור אלא בקרובים לע"א, וכן מותר לטחון בריחיים שלהם כדלעיל. והרבי פרץ כתב דווקא גינה ומרחץ שהיא לשם ע"א מיתסר בטובת כותים. ע"א של נכרי אסורה מיד של ישראל משתיעבד. [נ"ב ע"ב] כותי מבטל, ישראל אינו מבטל. [נ"ג ע"א] כיצד מבטל קוטע ראש אזנה או ראש חוטמה. מכרה או משכנה רבי אומר בטלה וחכמים אומרים אינה בטלה.
<h2>דף נה:</h2>
לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שהוא לוקח בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו, ישראל שעושה פירותיו בטומאה, נחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא (עורבין) [עורכין] עמו. אמר רב הונא כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך. פר"י רב הונא פליג בתרתי, במתניתין לא אסר אלא עד שירד לבור והכא אמר רב הונא משהתחיל לימשך ומתניתין קאמר והשאר מותר ואפי' יגע הכותי באותו שבגת. והכא אמר רב הונא שאסור השאר במגע [הגוי] משהתחיל לימשך. ופירש הקונטרס דהגת משופע ויורד משעה שנמשך בצד עליון לצד תחתון הוי המשכה, ואם כן גיגיות שלנו שאינן מדרון אינו המשכה. ואם פינה ענבים אילך ואילך הוי המשכה. ורבינו תם מפרש דלא חשיב המשכה אלא אם כן מושך היין דרך הברזא חוץ לגיגית ויורד לבור זהו המשכה, ובספר המצות פירש שנתן סל בתוך גיגית דרוכה ולקח ישראל מן היין שבסל זהו המשכה, אי נמי שמא לא לקיחת היין בתוך הסל רק כיון שנכנס ליין צלול בתוך הסל קרוי המשכה, הילכך יש ליזהר בשעה שנעשית המשכה שלא ליגע כותי ביין ולא בזגין ולא בחרצני' הדרוכי'. ואם הישראל לוקח מעט יין מן הגיגית לנסות אם הוא טוב יקח יין וענבים יחד שלא יהא קרוי המשכה, ומה שאנו לוקחין הגיגיות בבית הכותים ולפעמים שוהים זמן מרוב' בביתם ולא חיישינן שמא המשיך היין, משום דסתם יינן מדרבנן ולא גזרו כל כך. מיהו בירושלמי [ה"ט] יש אם העלים עיניו אסור. מיהו יש ליישב ההיא דירושלמי בימיהן היו ממעכין ענבים קודם שנתנו לגיגיות אבל עתה נותנים הענבים בגיגיות שלימים וליכא רוב יין צלול, עיין בספר מצות גדול.
<h2>דף נו:</h2>
גרגותני במאי מתסרא בנצוק, שמע מינה נצוק חבור. [ואם תאמר אם ניצוק חיבור] אפילו לא החזיר גרגותני לגת יהא אסור, ואומרים הגאונים בשם רש"י דיש ללמוד מכאן אפילו למאן דאמר ניצוק ביד חבור מודה בנצוק בר נצוק דאינו חבור, ואם כן אם הריק גוי קנקן לתוך כוס דאז נאסר היין שבכוס ונאסר נמי היין שבקנקן מטעם נצוק אם אחרי כן משך ישראל מן החבית לתוך הקנקן מותר היין שבחבית משום נצוק בר נצוק, ויש דוחין הראייה. חזרו לומ' אין דורכין. הכי ק"ל. וניסוך דרגל שמה ניסוך.
<h2>דף נז.</h2>
ההוא כותי דסליק בדיקולא בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכונה שרייה רב לזבוני לכותים אמרו ליה רב הונא ורב (אשי) [אסי] לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך אמר אימור דאמר אנא בשתייה בהנאה מי אמרי. כך גירסת האלפס ורבינו תם, ותשובת הגאונים והלכות גדולות. אבל בקונטרס (פירש) [גריס], נגע בחמרא ברישא דלוליבא דמגע כותי ע"י דבר אחר שלא בכוונה אסור בשתייה, עיין בספר התרומה [סימן קע"ב] ובסמ"ג [לאוין קמ"ח]. גופא אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך. אבל הלוקח עבדים מן הכותים ומלן וטבלן לאלתר אין עושין יין נסך. (ולשמואל אינו עושה יין נסך). [ורב נחמן אמר שמואל תינוק בן יומו אינו עושה יין נסך שאין עושה יין נסך] אלא משיודע בטיב ע"א ומשמשיה, אבל הלוקח עבדים מן הכותי' אף על פי שמלו וטבלו עושה יין נסך עד שישתקע שם ע"א מפיהם וכמה עד שנים עשר חדש. בהא מילתא איכא מאן דפשיט כרב ואיכא מאן דפשיט כשמואל מדפריש רבי יהושע בן לוי, ופסק רבינו חננאל כשמואל וכן פסקו ריב"ם ורשב"ם וכן נמצא בתשוב' הגאונים דכותים בזמן הזה אינן בקיאים בטיב ע"א ומשמשיה ומגען אינו אסור בהנאה, ועל זה סמכו לקבל יין נסך בחובות, וכתב ר"י דקשה לו להתיר מטעם זה דכל דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. עד שישתקע שם ע"א מפיו. דוקא עבדים שמתגיירים בעל כורחם אבל גרים ובעלי תשובה לא בעי שיקוע כדפי' לעיל. ושלח ר"י לרבנו תם חזי דמינך ומאבוך שריתו יין נסך, דפסקו (הכותים) [דכותים] בזמן הזה כתינוק בן יומו ושמואל קאמר תינוק בן יום אחד אינו עושה יין נסך. ורבינו תם רגיל לפסוק כר' יהושע בן לוי והשיב רבינו תם דהילכתא כרב ורבי יהושע בן לוי לא בא לפרש דברי שמואל אלא בא לפרש ברייתא דהחולץ [מ"ח ע"ב], הלוקח עבד ולא רצה למול.
<h2>דף נח.</h2>
אגרדמין שטעם מן הכוס והחזירו לחבית. פירש בקונטרס שהחזירו כותי ונראה לר"י דהחזירו ישראל. ולפי דעת רבינו תם דהתיר סתם יינן בששים, צריך לומר דברייתא אתא כרבי יהודה דאמר כל איסורים שבתורה מין במינו במשהו והוא הדין סתם יינן. במחוזא על כותי לחנות אמר אית לכו חמרא לזבוני אמרו ליה לא. הוה יתיב [חמרא] בדוולא שדא ביה ידיה ושיכשך ביה אמ' האי לאו חמרא הוא, שקליה האיך בריתחא שדיא לדנא, שרייה רבא לזבוניה לכותים. רב הונא בר חיננא ורב נחמן אסרי והכי קיימ' לן (דתנן) [דתניא] אגרדמי' כותי שקדח במינקת והעלה יין בפיו והחזירו לחבית ואסרו בהנאה. פסק רב אלפס כחו של כותי שלא בכוונה כגון מריק מדנא ולא קא נגע בחמרא וסבר דשיכרא הוא שרי אפי' בשתייה, כדמשמע גבי רבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי.
<h2>דף נח:</h2>
והא קא נגע בנטלה. פירש בקונטרס והוי מגע כותי שלא בכוונה על ידי דבר אחר ואסרו בשתייה. ולפי' רבינו תם דלעיל [נ"ז ע"א] צריך לומר והא קא נגע בנטלה ואי אפשר שלא יגע בידו אל היין. יין שמזגו כותי אסור. פר"י הני מילי כששופך לתוכו מים כדי שיהא טוב לשתות דאז מדקדק למזגו כראוי ואיכא למיחש דילמא נגע אבל שפך בעלמא מותר בשתייה בדיעבד. וכותי הזורק צרור מרחוק ומכוין לזרוק ביין מותר, דאמ' רב (אסי) [אשי] [לקמן ס' ע"ב] כל שבזב טהור דהיינו בזריקה בכותי אינו עושה יין נסך.
<h2>דף נט:</h2>
[ע"א] כותי אסור להוליך ענבים לגת. פר"י מיירי בהתחיל למשך ואסור לכתחילה משום לך לך אמרי נזירא וכו'. [ע"ב] אמר רב (אסי) [אשי] האי כותי (דנסביה) [דנסכיה] חמרא דישראל אף על גב דלזבוני אסור, לההוא כותי שרי לזבוני דמיקלא קלייה. ההוא חביתא דאישקיל ברזא דידיה אתא כותי נקטיה (זהו כנוסח האלפסי נוסח אחר אנח ידיה עילויה) אמר רב פפא הא דלהדי ברזא חמרא אסור ואידך שרי. מכאן ראייה קצת לפירש רבינו תם דסתם יין בטל בששים. איכא דאמרי עד ברזא חמרא אסור. פסקו רבינו תם ורש"י דאין הלכה כרב פפא. וכותי שהניח אצבעו על פי הברזא אסור בשתייה כל החבית וכל שכן אם הכניס אצבעו בתוך החלל וכן אם תחב הברזא בחבית או נענע בתוך הנקב או הוציאו, דאי אפש' בלא נענוע אבל אם הדק הברזא בתוך הנקב או למעלה סתימת עץ שנותנין בנקב השופריי"ט בלעז מותר מידי דהוה אכותי התוחב אגרופו בנוד של עור מלא וכפפו בפני' דאין דרך ניסוך בכך.
<h2>דף ס.</h2>
אמר רב פפא כותי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור. כותי אכובא וישראל אדנא חמרא שרי ואי מצדד צדודי אסור. פי' הקונטרס משום דמשכשך בכובא, ולא נהירא דאין דרך שיכשוך בכך. והריב"ם פירש בשמוטה הכובא על צידו בשעה (שהיא) [שהיין] מקלח הוי ליה כנגע בקנה וכשחבית מונח על העגלה ומקלח ממנו על הכובא ובא כותי והגביה כדי שיקלח יותר מותר, דבלא זה היה מקלח הוי ליה מסייע שאין בו ממש, מיהו אם יש בחבית מעט יין וצריך להגביה אף על פי שהתינוק ישראל מסייעו אסור כיון שאין בו ממש. אמר רב פפא האי כותי דדרי זיקא ואזיל ישראל בתריה מליאה שרי חסירא אסור כובא איפכא. רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסירא שרי דאין דרך ניסוך בכך על ידי קירקוש. והכי הלכה כרב אשי דהוא בתרא'. מכאן יש להתיר לתחוב אגרופו בנוד של עור והנוד רך ומטהו אין דרך ניסוך בכך. ומיהו מודה רב אשי בכובא מליאה דאסירא דילמא נגע ולא אדעתיה דאכובא לא פליג רב (אסי) [אשי]. ואמר רשב"ם דווקא בנושאו בידיו אבל אם נשאו על כתיפו או במוט או בידיו דרך טבעת הכלים אז אינו יכול ליגע ולא חייש דילמא נגע. מעצרות זיירה (פירש שכובשין ואין דורכין) בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי בכח כחו. הוה עובדא בכח כחו ואסרו רב יעקב מנהר פקוד. וכן (פירש) [פסק] רבינו חננאל, וכן בגיתות שלנו אסור להניח לכותי לגלגל הקורה לבדו ואף על פי שיש בו שלש כחות. אבל אם ישראל גדול מסייע סייוע שיש בו ממש מותר. וכן כשמריקים יין מכובא לכובא או כשמשפילין העגלה שהחבית ניתן עליו.
<h2>דף ס:</h2>
ההוא חביתא דפקעה לאורכו אתא ההוא כותי חבקו שרייה רב פפא לזבוני לכותים והני מילי דפקעה לאורכו אבל פקעה לפותיא אפילו שתייה נמי שרי מאי טעמא מעשה לבינתה קעביד. מכאן משמע דמותר לכותיים להדק את הברזא (אל) [או] המגופה, דהיינו מעשה לבינה. וחביות שלנו שהם של עץ אם נסדקו לאורכו מותר להדקו בחישוקיו ודווקא חביות שלהן היו של חרס ולאורכן אסורים, וכשהיין זב ויוצא דרך סדק השוליים צריך שיתן הישראל הסמרטוטין ואחר כך יהדקם הכותי מידי דהוה אכותי תוחב אגרופו לנוד של עור וכפפו לתוכו דמותר וסביב השוליים מקום הדוקו בדופני החבית מותר שיתן הכותי בעצמו הסמרטוטין כי אינן נכנסין לתוך החבית ואפי' באמצע השוליים אם נתן הכותי הסמרטוטין בדיעבד יש להתיר, עיין בסמ"ג ובספר התרומה. בספר מיימוני אחז הכותי כלי פתוח של יין ושיכשכו אף על פי שלא הגביה ולא נגע נאסר היין. נטל הכלי של יין והגביה נוד היין נאסר היין שהרי הוא בא מכחו. הגביה ולא נגע ולא שיכשך מותר. כלי סתום מותר לכותי לטלטלו ממקו' למקום אף על פי שהיין מנדנד שאין זה דרך ניסוך. [לגין] סתומה או כלי שפיה צר מטלטל כותי ונושא לבדו וכן הלכה, ובלבד שישראל רואהו, (ועוד כד) [ועל כדי] יין שביד ישראל ונגעה כותית בפתאום ודחפת בבגדיה ובגופה עד שיצא חוץ לכד שרי. מעשה שנתן סוס רגלו לתוך גיגית קטנה מלאה יין ובא כותי (להוציא) [והוציא] רגל הסוס והכשיר הרבי אליהו הקדוש היין אף על גב דכחו בכונה משום דמסייע דאין בו ממש. אמר רבינו יצחק כותי השמיט מפה מתחת הכד ונשפך ממנו חוץ לכד אסור בשתייה. ההוא כותי דאשכח במעצרת' אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח בעי ניגוב והדח' ואי לא בהדחה סגי.
נכרי שעומד בצד הבור של יין אם יש לו מלוה עליו אסור ואם אין לו מלוה עליו מותר. נטל חבית וזרקו בחמתו לבור זה היה מעשה והתירה. כתב רבינו אבי"ה היכא דזרק כותי חפץ לבור להכעיס או בחמתו אפילו אזיל מינה ומינה שתפס בו מותר בשתייה, וקרוב בעיני אפילו נגע בידו להכעיס שמותר בשתייה, וכן כתב (רב) [רבינו ברוך] בפרק (בתרא) [ב'] דשחיטת חולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו היכא דלצעורי קמכוין. נפל לבור ועלה מדדו בקנה התיז את הצירעה בקנה היה מטפח על פי חבית מרותחת כל אלה היה מעשה ואמרו ימכר, רבי שמעון מתיר בשתייה. ולית הילכתא כוותיה. כל שבזב טמא בכותי עושה יין נסך. אבל זריקת צרור דאינו טמא בזב, (דכותי) [בכותי] אינו עושה יין נסך, וכותי הזורק אשכולת לגת או לגיגית שהתחיל היין כבר להמשך או נושא יין ע"ג ושפכו לגיגית צריך שיסייע ישראל עמו אף על גב דזריקה בעלמא הוא, אבל באשכולות אם זרקו הכותי בדיעבד מרחוק שפיר דמי, אבל לכתחילה צריך שיסייע ישראל אפילו בזריקת האשכולות, כדאמר לעיל גבי המוליך ענבים לגת.
<h2>דף סא.</h2>
המטהר יינו של כותי בבית שהוא פתוח לרשות הרבים בעיר שיש בו כותיים וישראל מותר, שכולו כותיים אסור עד שיהא יושב ומשמר עד שיבא ממונה לקיצים. פי' בקונטריס דמיירי כולה מתניתין בלא מפתח או חותם וכתב הכותי התקבלתי דהוי ליה יינו של ישראל אף על גב דיינו של ישראל בחצר אחרת אסור בלא מפתח או חותם הכא בפתח פתוח לרשות הרבים מותר ותלמוד פסק דהוא הדין אם יש אשפה ברשות הרבים או דיקלא כנגד פתח של הכותי שיוכל לראות היין מותר בלא פתח פתוח ובלבד שיהא ישראל דר באותו העיר, ועל זה תמה רבינו תם וכי משום (דקולא) [דיקלא] או אשפה וישראל דר באותו העיר יניח הכותי מליגע ביין שברשותו. ופר"ת דמתניתין איירי במפתח וחותם, ולא כתב לו התקבלתי דהוי ליה יינו של כותי, והשתא מותר משום דאיכא תרתי לטיבותא מפתח (וחותם) [או חותם] ופתח פתוח לרשות הרבים אבל יינו ברשותו של כותי מות' במפתח או חותם בלא פתח פתוח ברשות הרבים כתנא קמא דקאי כר' אליעזר. פי' בספר התרומה, עד כאן לא פליגי תנא קמא וחכמים אלא ביין של ישראל אבל ביין של כותי אפילו מפתח וחותם אסור, ופירש רבינו אבי"ה דוקא שנתנו ברשות אותו כותי עצמו אבל ביד כותי אחר מותר ולא חיישינן לגומלין. נמצא בשם רבינו תם, יין שהיה במרתף ובאו גנבים ופרצו בו פרצות ונטלו בו ממון ושמע בעל הבית שלא היה בעיר ונתן לכותי אחר המפתח לילך שם ולתקנו והיו לשם יין בחביות והורה שאין לחוש שמא נסכו הגנבים שהרי לא באו אלא לגנוב ממון ולא היה להם פנאי לנסך כדאמר [לקמן ע' ע"ב] ההוא פלמוסא דאתא לנהרדעי, ועל הכותי שמסר לו המפתח אין לחוש שמא נסך שהרי לא הודיע שהוא מפליג ואף על פי שהיה יום טוב מתירא הכותי כדאמר איסור גיורא [שם ע"א] הוינא אמרי יהודאי לא מנטרי שבתא, מיהו אם הודיעו שהוא מפליג היין אסור. כתב במיימוני, כל כותי שאינו עובד ע"א יינם אסור בשתייה ומותר בהנאה, (והכותיים) [והנוצרים] סתם יינם אסורים בשתייה ובהנאה. אין מתנסך לע"א אלא ראוי לנסך על גבי המזבח לפיכך יין מבושל מותר לשתות עם הכותי ואם נתערב ביינו של ישראל מעט דבש או שאור הואיל ואינו ראוי לגבי מזבח הרי הוא כמבושל ואינו מתנסך בזמן הזה. אין לוקחין יין בשר וגבינה וחתיכת דג שאין בו סימן אלא מאדם שהוחזק בכשרות. המתארח אצל בעל הבית ויודע שהוא יהודי מותר לאכול עמו ואם הוחזק שאינו כשר לא יתארח אצלו. ואם עבר ונתארח אצלו לא יאכל על פיו. כתב רבינו שמשון אשר שאלת על מרתף של יין שלפנים מן החדר והטמינה הגברת המפתח [בחדר], ומפתח החדר הטמינה מבחוץ (ובשובו) [ובשובה] מבית הכנסת לא מצאה מפתח החדר במקומו וביקשה ומצאה ברפת כד של יין ואמרה השפחה שלא נתכוונה אלא ליין ולא לגנוב ממון והתיר היין, דתניא בתוספתא דטהרות [פ"ח ה"ו] המניח כליו בחלון של אוליירין וחתם אף על פי שמצא מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור. וכן בכותי אינו עושה יין נסך ואי משום אמירתו לית ביה מששא דאפילו ישראל לא מהימן בדבר שאין בידו עכשיו כגון טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני ונטמאו. ונמצא בשם ר"י אור זרוע אם המפתח ביד הכותית וכוס של יין בידה היין שבמרתף כשר, כדאמר [נדה ד' ע"א] גבי הדף ומדף (אמרו) [טמא] מונח תחתיה אף על פי שאם נפלה אי אפשר שלא נגעה טהורה הכי נמי איכא למימר שמא קנתה מן השוק.
<h2>דף סא:</h2>
אחד הלוקח ואחד השוכר בית. מסקנת ברייתא בחצר שישראל דרים שם מותר בלא מפתח וחותם אפילו ביינו של נכרי וכל שכן יינו של ישראל וחצירו של כותי שאין ישראל דר באותו חצר ואיכא מפתח וחותם לרבנן אסור לרבי מאיר מותר, וקיימא לן כרבי מאיר, עיין בספר התרומה. ובספר מצות גדול, דמפרש מפתח וחותם או מפתח או חותם וישראל המוליך חביות של יין מעיר לעיר והעגלות עומדות ברשות הרבים בלילה ואפילו בעיר שכולה כותים מותרות בלא חותם כיון דאיכא רוכלין המחזירין בעיירות, עיין בספר מצות גדול ובספר התרומה. ההוא כותי דאישתכח ביני דני אמר רבא אי נתפס כגנב שרי ואי לאו אסור.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו [ב]יין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות מלאכה אחרת אף על פי שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור, שכרו לישב עליה אף על פי שהניח בו לגינו עליהם שכרו מותר.
<h2>דף סב:</h2>
ההוא גברא דאגר ארביה ליין סתם ויהבו ליה חיטי באגריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר זיל קלינהו וקברינהו בי קברי. בשם הרבי שמואל עכשיו יש לעשות כן לאיסורי הנאה ולא להוליכו לים המלח. דבי ר' ינאי יזפי פירות מעניים בשביעית ופרעי בח' א"ל ייאות הן עבדי.
<h2>דף סג.</h2>
בזונה כותי' דלא קניא משיכה פר"י דהלכה (כרב נחמן) [כרבי יוחנן] דאמ' [בכורות י"ג ע"ב] לעמיתך בכסף ולכותי במשיכה אלא דהכא בעי לאוקומי ככולי עלמא, עיין בתוספות.
<h2>דף סג:</h2>
אומר אדם לחמוריו ופועליו צאו ואכלו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך, אבל אמר צאו ואכלו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום יין נסך.
<h2>דף סד.</h2>
ישראל שהיה נושה בכותי, מכר ע"א והביא לו מותר אמר לו המתן עד שאמכור ע"א ואביא לך דמיה אסורין עיין לעיל פרק קמא [י"ב ע"א].
<h2>דף סד:</h2>
אין מפקידין אצלו יין. שמעינן דמגע גר תושב מותר בשתייה. מעשה היה בגר שמל ולא טבל ועמד בבית ישראל ימים רבים ונגע ביין והתירו בשתייה דהא אפילו גר תושב דליכא לא מילה ולא טבילה ואפילו הכי מותר ולא דמי לעבדים דלעיל [נ"ז ע"א] דהתם נימולו בעל כרחן.
<h2>דף סה.</h2>
אמר לו העבר לי חבי'. תניא השוכר את הפועל ואמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצא אחד מהן יין נסך שכרו אסור. חבית חבית בפרוטה נמצא אחד מהן יין נסך שכרו מותר.
<h2>דף סה:</h2>
יין נסך שנפל על גבי ענבים מדיחן. ואם היו מבוקעות אסורין ואם היה בו נותן טעם לפגם מותר. מעשה בבייתוס בר זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ואמרו נותן טעם לפגם הוא. (חביתא) [ההוא ביתא] דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא למיטחינה ולמיפינהו ולזבוני (לכותים) [לגוי]. איתביה בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנה לכותי. פר"י הא דאינו בטל ברוב משום דכל אחד לבדו מותר וכי הוי בהדי הדדי אסור ולהכי לא בטלינן ברוב דלא מבטלינן אלא איסור בהיתר והא דבשר בחלב בטל משום דדרך בישול אסרה תורה דהיינו דווקא טעם, עיין מסכת נידה פרק האשה [ס"א ע"ב], וזה התירוץ נמצא בפריש' רבינו פרץ. הדר שרא רבא לזבנינו לכותי שלא בפני ישראל. מכאן משמע שאין למכור טריפה חיה לכותי אם לא ימיתנו בפניו דילמא אתי למכור לישראל.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא חדתא בענבי, אביי אמר במשהו בתר טעם אזלינן רבא אמר בנותן טעם בתר שמו אזלינן חלא דחמרא וחלא דשכרא, חמירא דחיטא וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם דבתר טעם אזלינן ורבא אמר במשהו בתר שמו אזלינן. חמרא בגו חלא דברי הכל בנותן טעם. [ע"ב] בת (תהי) [תיהא] כותי בדישראל שפיר דמי. ישראל בדכותי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילת' היא. פסק רב אלפס דכולא מילתא הילכתא כרבא. פרק כיצד צולין [ע"ו ע"ב], פירש בקונטרס דהלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא כרבא דהכא. ורבינו תם פירש דהלכה כרב דהתם, ואביי ורבא דהכא פליגי אפילו אליבא דרב, והני מילי בתנורי' שלהן שהיו קטנים אבל בשלנו גדולי' ריחא לאו מילתא היא. ואם אפה ישראל פשטידא בצד אחד והכותי אפה פשטידא של נבילה בצד אחר אין לחוש רק שיהיו רחוקים זה מזה שלא יוכל לימשך השומן מזאת לזאת. והרחת שראו שנתנו עליו פשטידא של כותים אסור לתת עליו פשטידא [של ישראל].
<h2>דף סז.</h2>
כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם מות' אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו, לא שיאמרו קדירה זו חסירה תבלין אלא השתא מיהא פגמה אמר רבי אבהו כל שטעמו וממשו אסור לוקין עליו דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. פירש בקונטרס טעם איסור שישנה בהיתר אינה אסור מן התורה. רבינו תם פסק דטעם כעיקר במין שאינו מינו אסור מן התורה והא דאמר רבי יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מיירי במין במינו דהוי מדרבנן ובטיל בששים, עיין פרק גיד הנשה [צ"ח ע"ב].
<h2>דף סח:</h2>
ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמר רבא הלכה נותן טעם לפגם מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא אי טעמא דרב דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח וכו'. פר"י והא עכברא בשיכרא צונן בצונן הוה, ותירץ דשהה ביה זמן מרובה והוה כבוש. פסק ריב"א דקיימא לן נותן טעם לפגם מותר ואפי' בשרצים, אבל במגילת סתרים כתב דאמרו בירושלמי דתרומות [פ"י ה"ה] אורי רבי יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף. ופר"י דתלמוד דידן עיקר, ורבינו אבי"ה כתב ירושלמי בציר דג טמא קאי ועכברא שם מקומו של רבי יוסי היא. ועכברא דנפל בחמרא פסק רבינו שמואל דודאי נפגם ומותר בלא ששים. כתב רבינו אב"ן עכבר שנפל לתוך שכר או חומץ אף על פי דמשבח ליה בטל בס' כדין שאר איסורין והני מילי דאיתיה לעכבר בעין אבל אי מרטט אסור דילמא טעים מידי בכעדשה דנפל ממנו מעט עם השיער. ואי מסנן ליה במסננת שרי ובלבד מסננת של בגד שלא יעבו' מן העכבר כלום דמה לי אפקיה שלם ומה לי אפקיה נמרט ובלבד דאפקיה כוליה. ונמצא בשם רבינו תם דשרי דבש דבורין אפילו בלא סינון דליכא בשר ברגלי הדבורין דתניא במסכת טהרות [עי' ידים פ"ד מ"ו] עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורין כעצמות של חמור והא דאמר [אהלות פ"א מ"ז] האיברין אין להם שיעור היינו לענין טומאה וכגון דאיכא בשר עלייהו הא לאו הכי טהורין דלענין אכילה נמי שפיר דמי, עיין לעיל פרק אין מעמידין [ל"ט ע"ב] (סימן ל"ה) ופרק (בתרא) [ב'] דביצה [ט"ז ע"א]. זבוב שנפל בקדירה אף על גב דקיימא לן עכברא בשיכרא אשבוחי משבח היינו משום דעולה על שלחן של מלכים אבל זבוב אינו נותן טעם, מספר הרוקח. [ס"ט ע"א] עכבר נפל לגו חלא אסר רב כהנא משום דמרטוטי אימרטט ואיכא למיחש שמא יש בו בשר עם השיער.
<h2>דף סט.</h2>
נכרי שהיה מעביר כדי יין ממקום למקום אם היו בחזקת משתמר מותר (כדתנן) [כדתני'] היו חמוריו ופועליו טעונין טהורות אפילו הפליגו מיל והלך לו בקפנדריא ונכנס למדינה ורחץ מותר. וכן המניחין יין בקרונו' או בספינה, ואם הודיעו שהוא מפליג אסור אם שהה כדי (שיסתום) [שישתום ויסתום] ויגוב רבי שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותנגב. והלכה כרבי שמעון בן גמליאל. פירש רשב"ם הא דאסרינן בהודיעו שהוא מפליג היינו דוקא היכא שיש לחוש שמא לקח מן היין ונתן מים תחתיו או החליף טוב ברע, אבל היכא שאין לחוש שמא לקח ממנו כגון במקום מעבר בני אדם אפילו הן כותים אין חוששין שמא יגע ליין משום דמירתת ליקח מן היין וגם אין לחוש שמא יגע ביין ברשע דכיון שאינו יכול להרויח בדבר בהא אין לחוש כלל. ושמא היינו בחביות שאין להם רק נקב קטן. אבל קנקנים וחביות שיש בהם יין ופיהם רחב ונוח ליגע בהן וגם רגילות שבני אדם מזיזין אותם ממקומם ודאי איכא למיחש שמא יגע הכותי ביין. פסק רשב"ם היכא שלא הודיעו אפי' שהה יום אחד אם הניחו במקום שישראל בא לפרקים מותר ואם הניחו במקום מעבר בני אדם דליכא למיחש שמא יגנו' לא חיישינן שמא משום רשע נגע בו.
היה אוכל עמו בשולחן ולגין על השלחן ולגין על הדלבקין והניח ויצא מה שעל השולחן אסור מה שעל הדולבקי מותר. אמר לו מזוג ושתה אף מה שעל הדולבקי אסור. פר"י כל זה מיירי שלא הודיעו שמפליג.
<h2>דף ע.</h2>
ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל (וכותי) על כותי אחדה לדשא והוה בו ביזעה בדשא אמר רבא כל דלהדי בזע' שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח כותי קאי ביני דני אמר רבא אם נתפש עליו כגנב שרי ואם לאו אסיר. ההוא ישראל וכותי דהוו יתבי ושתו חמרא דמע ישראל צלויי ביה כנישתא קם נפיק אמר רבא חמרא שרי אמר השתא מידכר ליה דחמרא ואתי.
<h2>דף ע:</h2>
ההיא רביתא דאשתכח ביני דני דהוה נקיטה אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלה אף על גב דליכא השתא אימור אתרמויי איתרמי. כתב רבינו אבי"ה כי תלינן מילי בדבר ההווה להיות, אבל אם הכותי תופש בידו והיין מקלח מן החבית לא אמרינן מנפשיה נפיק הברזא לחוץ. ועוד רש"י פירש משום דקטנה היתה אבל בגדולה לא תלינן דכל עניינא תלינן בדבר הדומה. ההיא אייתתא דמסרה לה מפתח לכותית אמר רבי יצחק בריה דרבי אליעזר לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד. בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות סתומות מותרות, ופתוחות אסורות, ובשעת מלחמה אילו ואילו מותרות לפי שאין להם פנאי לנסך.
<h2>דף עא.</h2>
אומנין ישראל ששלח להן כותי חבית של יין נסך מותר שיאמרו תן לנו את הדמים. ואם משנכנס לרשותן אסור. המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק דמיו אסורין.
<h2>דף עב.</h2>
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבנינא להאי ארעא לדידך מזבנינא אזל וזבני לאחריני ומסיק דקנה בתרא כיון דלא פסק. ההוא גברא דאמר אי מזבני בהאי ארעא לדידך מזבנינא לך במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרים אמר רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסיה ואי לאו דיהבו ליה מאה ועשרים לא זבין וכן הלכה. (באשירי כתב אפילו רצה הראשון ליתן מאה ועשרים), אבל אי זבניה במאה קנה קמא. אמר ליה כדשיימיה בתלתא אפילו תרי מגו תלתא. כדקאמרי בי תלתא עד דאמרי (כל) ביה תלתא, כדשיימה ביה ארבע עד דאמרי ביה ארבע, וכל שכן היכא דאמרי ליה כי אמרי ביה ארבע, כי שיימי ביה תלתא ואתו תלתא ושיימיה, ואמר ליתו תלתא אחרינא דקים להו טפי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהנהו קים להו טפי דילמא הני קים להו טפי.
נטל את המשפך ומדד ונתן בתוך צלוחית של נכרי וחזר ומדד בתוך צלוחית של ישראל אם יש בהן עכבת יין אסור. המערה מכלי אל כלי את שעירו לתוכו אסור, מן הכלי המערה מותר. אמר רב הונא נצוק לטומאה ולטהרה לא הוי חבור, לעניין יין נסך הוי חבור. רש"י וראב"ן ורב אלפס פסקו דנצוק חבור, ורבינו תם ורב פלטי גאון פסקו דנצוק אינו חבור, דרב נחמן ורב ששת ורבי חייא דוחין כל ראייה של רב הונא, ובהפסד מרובה נכון להקל כרבינו תם ובהפסד מועט נכון להחמיר, וכגון שהיין מקלח מן החבית ונוגע הכותי בקילוח דהשתא הוי כאילו נגע הכותי בחבית למאן דאמר נצוק חבור, אבל אם היה מקלח לתוך כלי שיש בו יין נסך בהא ודאי לא חמיר טפי משאם היה כל היין נסך שבתוך הכלי בתוך החבית דאז היה בטל בששים, דסתם יין בזמן הזה בטל הכא נמי לא שנא, וכן משמע בספר אבי"ה.
<h2>דף עב:</h2>
התם דמקטף קיטופי. ריב"ם פירש [ד]במתניתין בישראל המערה מכליו אל כלי הכותי, והתם מהני קיטוף אבל כותי המערה אפילו קיטוף אסור היינו דמיד כשיצא מדופני הכלי אל יד הכותי נאסר מיד באויר. והא דמתרץ רב ששת בתלמוד כח דכותי דרבנן, ולא גזרו על דגוואי, רב ששת לטעמא משום דסבירא ליה נצוק אינו חבור. מיהו פר"י אפילו למאן דאמר ניצוק חבור בכחו של כותי המערה ההוא דנפ' לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלגוואי לא גזרו רבנן שמתחבר על ידי נצוק כיון דכחו הוא לא מגעו הוא. אמר רב חסדא להני שפוכאי כי שפכיתו חמרא לכותים לא ליסייע כותי בהדיה דילמא מישתליתו וסמכיתו אכותי והוי כחו ואסור. וכשהיין מקלח מן הגיגית או מן החבית בתוך הכובא והכותי מגביה העגלה כדי שיקלח יפה סברא להתיר כיון שבלאו הכי היין מקלח, אבל כשיש בו יין מועט יש ליזהר מזה, עיין לעיל [ס' ע"א]. ההוא גברא דאסיק חמרא בגשתא ובת גשתא אתא כותי (אשרי) [אנח] ידיה אגישתא אסריה רבא לכולי חמרא. אמר מר זוטרא קנישקנין שריא. והני מילי דקדים ופסק ישראל אבל קדם ופסק כותי אסור. ההוא דלגוואי לא גזור רבנן. מכאן נראה אם יין כשר בתוך הכלי ושפך הכותי מן היין לחוץ ולא נגע ביין ודאימה שבחוץ לכלי אסור כיון שהיה יודע שהוא יין מה שבפנים, תוך הכלי מותר.
<h2>דף עג.</h2>
יין נסך אסור ואוסר בכל שהו [יין ביין ומים במים בכל שהוא] יין במים ומים ביין בנותן טעם, זה הכלל מין במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנותן טעם כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. וקשה דאמר בבכורות פרק ג' [כ"ב ע"א] אמר רב דימי הלוקח ציר מעם הארץ ומסיק אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ויש לומר הא דאמר הכא ראשון ראשון בטל היינו כל זמן שיש בהיתר ששים לבטל היין נסך אף על גב שיין נסך אוסר בכל שהו אבל אם נפל כל כך יין נסך שאין בהיתר לבטלו אסור אף על פי שלא נפל בבת אחת דמצא מין את מינו וניעור דאי לאו הכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של בשר מעט עד שיהיו הרבה [חלב] בתוכו ונותן טעם וכי תעלה על דעתך קמא קמא בטיל, עיין פרק (כלל גדול) [במה אשה] [ס"ה ע"ב] ובפרק (קמא) [ג'] דמסכת בכורות [שם].
<h2>דף עג:</h2>
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה (במינו במשהו שלא במינן בנותן טעם (ל)רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו [כל איסורין שבתורה] בין במינם בין שלא במינם בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. דבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם (פר"י) [פר"ת], היינו שנתנסך לפני ע"א דומיא דמים במים דמתניתין, אבל סתם יין בטל בששים אפילו [במינם] (בשאר) [כשאר] איסורין. וכל היכא דמישתמע דיין במשהו הוי כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. ועוד כתב רבינו תם אני הנהגתי בעירי לערב קיתון של מים בכל חבית וחבית, שאם יתערב (ו)יין נסך באחד מהם להתירו על ידי סלק את מינו כשאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כי לא סמכתי על שפסקתי סתם יינן בששים, אך אם הפסד מרובה התורה חסה, ונמצא בשם הרבי שמואל מבובנערק, בישראל שהוציא יין מן החבית לכלי ששתה ממנו הכותי ומילא החבית בכלי ושאל אם שיכשכו הגיגית מתחילה במים ואמרו כן. ואמר אם כן סלק את מינו כשאינו [והשאר מים רובי' עליו ומבטלין אותם ופסק ראבי"ה] שכן [המנהג] (חמץ) [ד]מין במינו במשהו, כרבי יהודה. ורבינו תם ורשב"ם פסקו דהלכה כרבי יוחנן, וכתוב בספר מצות דנהגו העולם כרבינו תם. מה שרבינו תם לא סמך על דברי עצמו להתיר סתם יינם בששים היינו לטעמיה דאינו מחלק בסתם יינן [דבזמן הזה] לבימיהן. אבל רשב"ם וריב"ם דחילקו לעיל והתירו בזמן הזה סתם יינן בהנאה אף לכולי עלמא בששים, וכתב הרבי פרץ דכל הגדולים שוין בדבר הזה.
<h2>דף עד.</h2>
ואלו אסורין (ואסורין) [ואוסרין] בכל שהו יין נסך (לע"א) [וע"ז] ועורות לבובים. ושור הנסקל ועגלה ערופה וכו' ובשר בחלב. פירש חתיכות בשר שנאסרה משום בשר בחלב ואחרי כן נתערבה. יין נסך שנפל לבור אסור בהנאה. רבי שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו חמץ מדמי נסך שבו. והלכה כרבי שמעון בן גמליאל חבית בחבית אבל יין ביין לא. פסק רב אלפס סתם יינן אפילו יין ביין מותר בהנאה כרבי שמעון בן גמליאל דאמר ימכר כולו חוץ מדמי נסך שבו. וגרסינן נמי לעיל פרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] זיל שקול ארבע זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא.
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן שזפתה כותי מנגבה והיא טהורה של עץ רבי יהודה אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת [הרי זו אסורה]. ודווקא שזפתה כותי אבל דרך כותי בה לא סגי בניגוב אלא בעי קילוף. פירש משום שנותנין יין בשעת זפיתה. ואפיול לרב זביד דאמר לעיל [ל"ג ע"א] נעשה כזורק מים לטיט מכל מקום שמא נתן בו יין אחר הזפיתה, ואומר ר"י דווקא בימיהן שהיו רגילין לתת יין בתוך הזפיתה. אבל עכשיו דאין הכותים נותנין יין בתוך הזפיתה אם היו נותנים יין לאחר הזפיתה היה ניכר ולהכי מותרים הקנ"ש מושט"ר, כדלעי' [שם] סימן כ"ד. תנו רבנן הגת והמחץ והמשפך של כותים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים. מודה רבי בקנקנים של כותים שהן אסורים מה הפרש בין זה לזה זה מכני' לקיום וזה אינו מכניס לקיום. של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורין, והא תנן גת של אבן שזיפתה כותי מנגבה והיא טהורה, מתניתין שלא דרך בה כותי ברייתא שדרך בה הכותי. ואם תאמר של עץ ושל אבן אמאי ינגב כי אינה זפותה הא אומר לעיל אבל דרך בה בלא זפיתה לא בעי נגוב. וי"ל מתניתין מיירי בשל ישראל ובלועה מיין היתר ונגע בה הכותי אחרי כן וברייתא מיירי בגת של כותי. אבל בזפופות אין חלוק בין ישראל ונגע בה כותי לשל כותים, עיין בספר התרומה. רבא כי (מסדר) [משדר] גולפיה להרפניה סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו בה רבנן. משמע דהשולח חביות ריקנים בבית הכותי לתקנם צריך לחותמם. מיהו יש לומר דווקא חביותיהם שהיו קטנים ונוח לתת בתוכו יין ולערותם, מכל מקום נכון להחמיר גם בחביותינו.
דרש רבא נעוה ארתיחו. פירש הרתיחו הגיתות הגדולים, משמע כרבי' תם דעירוי ככלי ראשון. ומיהו אפילו אי הוי ככלי שני שאני יין נסך דתשמישו בצונן הוא, עיין פרק כירה [מ"ב ע"א]. וחביות של כותים סגי בעירוי כדאמר נעוה ארתחו, דעירוי מבשל כדי קליפה ואי אישתלי ישראל ורמא בה חמרא בלא עירוי שרי חמרא (שהרי) [דשפיר] איכא ששים מן הקליפה. והבא להגעיל חבית יפתח החבית מצד אחד וישפוך בה מים ויגלגלנה ואף על גב דלא נפלי המים אלא על מקום אחד [נוסח מהר"י ווייל, ואע"ג דלא נפלו מים על צד אחד], כיון דכל החבית (מסוכרת) [מחוברת] הוי ככלי ראשון, אבל לא ישפכם דרך משפך דנמצא החבית כלי שלישי. ותרנגולת שנמלג בכלי שני הרבי חיים רצה לאסור דלא גרע מבית השחיטה, למאן דאמר [חולין ח' ע"ב] בית השחיטה רותח, ואין נראה לר"י אלא הכל מותר אפילו לא רחצו הצואר ומלגו בה הכל מותר.
<h2>דף עה.</h2>
במה מנגבו רב אמר במים ואפר, רבה בר בר חנה אמר באפר ובמים ולא פליגי הא ברטבתא הא ביבשתא. איתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרי ותלת ושמואל אמר תלת ארבע. בנהרדעי מתנו משמיה דרב תלת ארבע משמיה דשמואל ארבעה וחמשה מר חשיב מיא בתראי ומר לא חשיב. רש"י פסק דאין צריך ניגוב לגת. ורבינו תם פירש דבעי ניגוב כסתמא דמתניתין, וכן דעת האלפס ואפילו גיגיות גדולות שרגילין לדרוך בהן כמו משפך של כותים. ובאותן הגיגיות שלא נגע הכותי מאשתקד יש שמקילין לדרוך בהן בלא ניגוב וסומכין על דברי רבי שמעון בן גמליאל שמתיר מגת לגת. ואומר ר"י דשיבוש הוא, דהכי פירושו מתחלת גת לתחלת גת או מסוף גת לסוף גת, ועוד דאין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל אלא במשנתינו דווקא ולא בברייתא, ואם כן צריך ניגוב לגיגיות של כותים אם אין ברור וידוע שיש י"ב חדש (משבא) [משכלו] ימי הבצי' אשתקד עד ימי תחלת הבצי' האידנא. ואם דרך בהן בדיעבד בגת או בגיגיות היה מתיר רבינו תם בדיעבד ואפילו דרך בה כותי והמשיך ממנו וישראל דרך בה אחרי כן [או] משום דסתם יינן בטל בששים משום חמרא חדתא בעינבי דאמר רבא בתר (עינבי) [שמא] אזלינן, וסל וגרגותני אם הם של כותים לא סגי בניגוב כמו עקלים ואם הם של ישראל ונגע בהם כותים יש להסתפק שמא סגי בהדחה כמו גת של ישראל. אבל ראבי"ה כתב דאין להחמיר כולי האי בזמן הזה שאין אנו בקיאין בעניין ניסוך וסגי בהדחה. אמר רבי יהודה הני רוקאי (פירש משמרת) דארמאי דמזיא מדיחן, דעמרא מנגבן, דכיתנא מישנו י"ב חדש ואי אית ביה קיטרי שרי להו. אמר רבינו תם דווק' כלים שמנו חכמים כגון דיקולא וחלתא דקים להו לרבנן דבלעי טפי צריכין ליישנן אבל מפות וסדינים שמשתמשין בהן יין נסך אין צריכין לישנן וסגי ליה בהדחה דצונן וכ"ש על ידי כיבוס שלנו דהוא במי עפר וחובטין אותו. וצריך עיון אם יש לחלק בין איסור הנדבק לשאינו נדבק.
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הכותים את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן ילבן, והשפוד והאסכלה מלבנן באור. כלי איסור של כותים מגעילו תחילה ואח"כ מטבילו. וסכין שיש עליו חלודה צריך להעביר ממנו חלודה ואפי' סכין חדש. ואם לא העביר [ממנה] החלודה פסק באור זרוע דלא עלתה לו טבילה. תנא וכולן צריכין טבילה במ' סאה. ואפילו חדשים, ודווקא כלי סעודה ולקוחין אבל שאולין לא, ודווקא כלי מתכות, וכלי זכוכית ככלי מתכות דמי. ומאני דקוניא ככלי מתכות דמו וצריכין טבילה, (פירש) [פסק] רבינו אבי"ה, בין מחופין מבפנים בין מבחוץ ולא מבפנים. ויש מפרשים דוק' מחופין מבפנים כדאמרינן פרק אילו טריפות [מ"ז ע"ב] מייתי מנא דקוניא ושפכיה בגוה. והרבי פרץ כתב להטבילם בלא ברכה היכא דמחופה מבחוץ ולא מבפנים. הג"ה בספר מצות קטן מבפנים צריך טבילה בלא ברכה, מבחוץ אין צריך טבילה. משכנתא מאי תיקו. פסקו רבינו אבי"ה ורבינו משה, דאין להטבילם, ויש מטבילין בלא ברכה, ובספ' המיימוני פסק להטביל, וכן נמצא ישראל שמישכן כוס של כסף ביד כותי צריך להטבילו כשפודהו, ובתשובת רש"י נמצא ירא שמים יטבילם עם כלי חדש. ויברך על הודאי. וריחיים של פלפלין שגופו עץ ותוכו מתכת ברזל שלהן עיקר וצריכין טבילה. ועל המחבת שנקבה ותקנה כותי פסק הרמז"ל אם ניקבה למטה בשוליה בכדי טהרתה דהיינו בכונס משקה הוי נתבטלה מתורת כלי אפילו מן הצד נמי כיון דמן הנקב ולמעלה כמאן דליתיה וצריכין טבילה. הג"ה בספר מצות קטן, אם לא מחזיק רביעית קודם שתקנו צריך טבילה. (ודלי) [וכלי] של עץ וחישוקים של ברזל כתב הרמז"ל להצריך טבילה, ובסמ"ק פטור כיון דאין משתמש דרך הברזל, עיין שם. הרבי שמואל בן הרבי ברוך כתב, כוסות של עץ המוקפים סביב בשפת של מתכת ועמודו' על רגל כסף או שאר מתכת שאין צריכין טבילה הואיל והמקבל של עץ ואם מצופה מתכת מבפני' צריך טבילה וידות הכלים צריך להטבילם, וזכוכי' שפיהם צר למעלה ואם ממלאם מים הרי הם שאובין והמים הצפים לה למעלה אינם מחוברים כשפופרת הנוד מכל מקום הוי טבילה, דהא דאמרינן דבעינן כשפופרת הנוד היינו לחבר מקוואו' או אם מטביל כלי בתוך כלי והכלי החיצון אינו צריך טבילה, כדתנן פר' ו' דמקואות [מ"ה] השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אלא אם כן נקוב החיצון בשפופרת אבל בכלי טמא אמרינן פרק חומר בקודש [כ' ע"ב] מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה ולא לקדש, והרמז"ל עשה מעשה והטביל כלי בתוך כלי בבאר ובלבד שיהיה המים צפין על פי החיצון ושיהא פי החיצון כשפופרת הנוד, ויזהר אדם כשמטביל זכוכית בתוך דלי שלא ישיבוהו על שוליו פן יהא חציצה מחמת כובדו של כלי אלא יטהו על צדו ויגלגל ולא דמי לפרסת רגל שעומד במקוה דהתם המים שהיו תחת רגלו כשרים קודם שדרך בה הרגל אבל הכא המי' שהיו בדלי כשהושיב הזכוכית בדלי שאובין. וישראל שתיקן כלי חדש אינו צריך טבילה דלא הצריכו טבילה אלא כמעשה שהיה. גם לא הצריכו טבילה אלא לקוחין מן הכותי אבל לא שאולין. ואם ישראל לקח כלי חדש מן הכותי והשאילו לישראל אחר צריך טבילה, דכבר נתחייב ביד ישראל אחר. תנו רבנן הלוקח כלי תשמיש מן הכותים דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילין והם טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון היורות וקומקמוסין מגעילן בחמין ומטבילן. דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן. וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטבילו מותר.
<h2>דף עו.</h2>
וכיצד מגעילו יורה קטנה בתוך יורה גדולה, יורה גדולה מהדר ליה גדנפא דליישא כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פלטו בניצוצות. ועתה נהגו להכניס בו אוד ולהעביר המים על פני כולו. עד כמה מלבנו עד שתסיר קליפתו.
<h2>דף עו:</h2>
סכין שפה והיא טהורה אמר רב הונא נועצה עשר פעמים בקרקע. בירושלמי [הט"ו] קאמרינן שלש פעמים, משמע דהכא לאו דווקא עשר. ומיהו מדקאמרינן לקמן דצה עשר פעמים בקרקע משמע דווקא, ויש להחמיר. אמר רב הונא ולאכול בה צונן. פירש בקונטרס אבל לחתוך בה רותח בעי הגעלה ויש צריך לבון, עיין פרק קמא דחולין [ח' ע"ב] ופרק כל שעה [ל' ע"ב], אמר רבא, ובקרקע קשה שמעברת את השומן. אבל אבן אינו מעברת את השומן. וגם לא אפר תיחוח ולא קרק' רכה ולא קרקע קשה יותר מדי. אמר רב כהנא ובסכין יפה שאין בו גומות.
